בענין האמנתי כי אדבר

בענין "האמנתי כי אדבר" האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד (תהלים קט״ז, י׳)

פתיחה הכירות אתו? אותו יהודי שאתה פוגש — ולפעמים הוא אתה עצמך — שאומר: "אשתדל לקום לתפילה בזמן." "הלוואי שאצליח ללמוד יותר." "אנסה להיות יותר סבלן." דברים טובים. כוונות טובות. ובפועל? שום דבר לא זז. השאלה ששואל אדם לעצמו: מה הבעיה? הרי אני רוצה. הרי אני מנסה. אולי חסר לי כח? אולי אני עדיין לא במדרגה? אך יש כאן שאלה חדה יותר: האם "אשתדל" הוא ביטול וענווה — או שמא לשון של חולשה המתחפשת לענווה?

אבחנת הבעיה – "פתח המילוט" כשאדם אומר "אשתדל", הוא נשמע אחראי. הוא נשמע צנוע. אבל בינו לבין עצמו — הוא בנה לעצמו פתח מילוט. הרי "ניסיתי", הרי "השתדלתי". מי יוכל לבוא אליו בטענה? וכן "הלוואי" — "הלוואי שהייתי לומד דף יומי." "הלוואי שהייתי נזהר יותר בדיבורים." ביטויים אלו אינם תפילה. אינם בקשה. הם הודאה גלויה שהאדם ויתר מראש. הוא לא אמר "אני מחליט", הוא לא אמר "אני מקבל על עצמי". הוא אמר "הלוואי" — ובכך הניח את שאיפתו על מדף הפנטזיות. זו אינה ענווה. ענווה אמיתית, כפי שמבואר בתניא, היא הכרה בנחיתות עצמית לעומת הקב"ה — אך היא מביאה לידי קבלת עול ולידי פעולה. מה שאנו מתארים כאן הוא משהו אחר לגמרי: הוא ייאוש סמוי העוטה גלימה של צניעות.

היסוד — "האמנתי כי אדבר" פותח דוד המלך בתהלים: "האמנתי כי אדבר" (תהלים קטז, י). הזוהר הקדוש לומד מכאן יסוד יסודות: הדיבור הוא הגילוי של האמונה הפנימית. מה שיש בפנים — עולה ומתגלה דרך הדיבור. לכן הסדר הוא: "האמנתי" — ואז — "כי אדבר". האמונה היא הגורמת לדיבור. ויש ללמוד מכאן גם להיפך: אם הדיבור רפה — הוא מגלה שהאמונה רפה. אם האדם אומר "אשתדל" — הוא אינו מאמין בעצמו. אינו מאמין שיש לו כח לעמוד בדבריו. ובאמת, הנפש מאמינה למה שהפה אומר. הדיבור אינו "אוויר בעלמא" — הוא לבוש הנפש, ומה שהנפש לובשת, לתוך זה היא נכנסת. כך נמצא שהאדם שמדבר בלשון חולשה, אינו רק מתאר את מצבו — הוא מחזק ומנציח אותו. הדיבור עצמו הופך לכלא.

הדרך החלופית — דיבור של גבורה מה ההיפך? לא גאווה, לא שחצנות. קבלת עול. במקום "אשתדל לקום לתפילה" — "אני מקבל על עצמי לקום לתפילה." במקום "הלוואי שאלמד יותר" — "בעזרת ה', אני מחליט ללמוד." הבחינה היא זו: "יהי רצון" ו"הלוואי" הם לשון תפילה — ויפים הם כשמכוונים כלפי מעלה, כבקשה מהקב"ה. אך כשאדם אומר "הלוואי" על החלטה שבידו לקבל — הוא מתחמק. הוא שולח למעלה את מה שהוא צריך לעשות למטה. חייל בצבא ה' שמקבל שליחות — אינו אומר "אנסה". הוא אומר "הנני." וזה אינו גאווה. זו אמונה — אמונה שהקב"ה נתן לו את הכחות הדרושים לו למשימתו.

סיום ידוע הדבר שאמרו בשם הבעל שם טוב: אל תעשה עצמך חלש ורש בעיניך. לא מפני שאתה גדול כל כך — אלא מפני שהקב"ה ברא אותך לשמש אותו, ונתן בך את הכח לעשות זאת. כשאתה מדבר בלשון חולשה, אינך מתנהג בענווה — אתה מסרב לקבל את השליחות. שנה את הדיבור. לא בגלל שהדיבור הוא קסם — אלא מפני שהדיבור הוא האמת. כשתגיד "אני מחליט", תשמע מה שפיך אומר, ותדע שאין לך עוד פתח מילוט.