בענין 'אם אין אני לי מי לי'

פתיחה יש יהודי שהולך בשוק, בבית הכנסת, בסעודת שבת – ומרגיש לבד. אנשים מסביבו, שיחות מסביבו, אבל הוא שם בצד. ותלונתו בלבו: "מדוע אין לי חבר אמיתי? מדוע אנשים מתרחקים ממני?" והוא מסתכל סביב ומחפש את האשם. עצור רגע. לפני שאתה מחפש את האשם בחוץ, יש שאלה אחת שצריך לשאול – ואולי היא הקשה מכולן: האם אתה היית רוצה להיות חבר של עצמך? תהיה ישר. לא עם הכותב. עם עצמך.

תנועה ראשונה – המראה שאינה משקרת הבעל שם טוב לימד יסוד עמוק: העולם הוא מראה. הפנים שאתה מראה לו – הוא מראה לך בחזרה. אין כאן מטאפורה בלבד. זוהי הבנה ישירה בטבע המציאות. כשאדם שואל "מדוע אנשים בורחים ממני?" – לרוב הם אינם בורחים ממנו. הם בורחים מהכח שהוא מביא עמו לחדר. מרה שחורה, תלונות, תביעה שקטה שכולם יתנו לו – ואין שום נתינה בחזרה. התניא, בפרק כ"ו, מגדיר את העצבות ככח מצמצם, כח שסוגר ומכביד. ובפרק ל"א הוא מבאר שאפילו מי שאינו בצדיק גמור, ייפול ברוחו בכל פעם שיתבונן על עצמו ממקום של "מרה שחורה" – וזה עצמו הוא הסכנה, לא רק הצרה הנפשית. אנשים אינם סוציולוגים. הם אינם מנתחים "אנרגיה". אבל הם מרגישים אותה. הם מרגישים כשמישהו נכנס לחדר ולוקח – לוקח תשומת לב, לוקח נחמה, לוקח אמפתיה, בלי שום חזרה. ובאופן טבעי, לא מודע, הם מתרחקים. וכאן נכנסת הסוגיא של חז"ל: "כל הפוסל – במומו פוסל". אין זו רק תוכחה. זהו כלי אבחוני. מה שמציק לך בזולת – כדאי לבדוק אם הוא קיים קודם כל בתוכך.

תנועה שנייה – עומק הפשט של הלל "אם אין אני לי – מי לי?" פשוטו של מקרא: אם לא אדאג לעצמי, מי ידאג לי. אבל יש כאן עומק יותר. לפני ש"מי לי" – צריך להיות "אני". צריך להיות "אני" שיש בו ממש. "אני" שבנה בתוכו מקור של חיות ושמחה. "אני" שאינו תלוי בחיצוניות כדי להרגיש חי. התניא בפרק ל"ב מבאר את "ואהבת לרעך כמוך" – ואומר שה"כמוך" הוא לא רק דמיון, אלא תנאי. האהבה לזולת גדלה מתוך האהבה לעצמך. לא אהבה עצמית של ישות וגאווה – אלא אהבה לנקודת האלוקות שבתוכך, לחלק אלוקה ממעל ממש שנמצא בעומק נשמתך. כשאתה מחובר לנקודה הזאת – אתה מתחיל לראות אותה גם בכל יהודי אחר, וממילא הקשר נוצר מעצמו. הבדידות החיצונית, אם כן, היא לעיתים השתקפות של ריחוק פנימי מן הנפש האלוקית שבך. אינך בודד מהסביבה. אתה בודד מעצמך.