בענין לא בשמים היא

בענין "לא בשמים היא" לא בשמים הוא וגו' (דברים ל׳, י״ב)

פתיחה יש רגע שכל אחד מכיר — יונגערמאן, בעל-בית, אברך — רגע שבו מרגישים תקועים. הפרנסה לא זורמת, ההזדמנויות לא מגיעות, והימים חולפים בתחושה כבדה של "מה אני יכול לעשות?". וכאן, ממש כאן, מתחיל הפיתוי הגדול: להסביר, להצדיק, להאשים. הכלכלה קשה. הבוס לא מעריך. לא נפל לי מזל טוב. כל אחת מן ההצדקות הללו נשמעת הגיונית. אך כולן עושות אותו דבר: הן מוציאות את ההגה מידינו ומניחות אותו בידיים זרות.

קושיא וביאור הפסוק בפרשת נצבים אומר בפשטות: "לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו." ויש לשאול: מה חידוש גדול כל כך בזה? הלא כל אחד יודע שהתורה ניתנה לנו בארץ. ברור שאינה בשמים! אלא שהפסוק אינו אומר רק "קיים את המצוות". הוא אומר משהו עמוק יותר: האחריות על חייך, על מצבך, על מה שאתה עושה — זה אינו בשמים. אין כוח עליון חיצוני שמחזיק את הפתרון ומוסר אותו לך אם תמתין מספיק. לעשותו — זו פעולה שלך, בפיך ובלבבך, ממש כאן. רבנו הזקן בתניא מביא את הפסוק הזה בהקשר של עבודת האדם על עצמו — שאין בה "אבני נגף" אמיתיים מבחוץ, כי הדבר קרוב מאד. וזה נכון לא רק לעניין מצוות, אלא לכל עבודת החיים.

העמקה: להאשים אחרים — זה 'לשים את הפתרון בשמים' הגמרא אומרת: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים." שמים שולטים על הטבע, על בריאות, על מזג האוויר. אבל הבחירה — הבחירה נשארת אצלך. הרמב"ם פוסק להלכה שהאדם הוא בעל הבחירה המלאה על מעשיו. זו אינה פילוסופיה — זו עמדה הלכתית יסודית. עכשיו, שים לב לדבר הזה: כאשר אתה אומר "לא אני אשם, המערכת אשמה, הנסיבות אשמות" — מה בעצם אתה אומר? אתה אומר: הפתרון אינו בידי. ז"א, אתה שם את הפתרון בשמים — "שם בחוץ, מחוץ להישג ידי, אצל מישהו אחר". וזה בדיוק מה שהפסוק בא לשלול. לא בשמים היא. הפתרון אינו שם. הוא כאן. אם לא אתה גרמת — אתה גם לא יכול לתקן. אבל אם אתה הגרמת, אז התיקון בידך.

החידוש: הודאה באחריות היא גאולה, לא עונש וכאן הנקודה שצריך לשמוע היטב, חבר יקר. הרגע שבו אומרים "אני הסיבה למצבי הנוכחי" — אינו רגע של בושה. אינו רגע של נפילה. הוא רגע של שחרור. כי ברגע הזה אתה לוקח בחזרה את ההגה. ועצם לקיחת ההגה — זו כבר הפעולה שפותחת הזדמנויות חדשות. יש יסוד ידוע באגרת הקודש שהצדקה יוצרת כלי לקבלת פרנסה. הרעיון הוא שהשפע קיים, אך הוא זקוק לכלי שיקבלו אותו. כך גם כאן: קבלת האחריות היא הכלי. ברגע שאתה אומר "אני פועל, אני בוחר, אני אחראי" — אתה בונה כלי שיכול לקבל את השפע שהקב"ה רוצה להוריד. ואל תחשוב שזו סתירה להשגחה פרטית. אדרבה! ההשגחה הפרטית של הבעש"ט הקדוש אינה אומרת שקורה לך משהו בלי שתוכל לפעול. היא אומרת שהקב"ה נתן בך את הכח לפעול. ההשגחה היא בכח שניתן בך, לא רק במה שקורה לך.