בענין מנהיגות ולא ממשלה

והוא ימשלבך (בראשית ג׳, ט״ז)

פתיחה בפיוט "אז רוב ניסים" שאנו אומרים בשביעי של פסח, ישנה שורה מפליאה: "וים שלח יד" — הים שלח את ידו. אבל מה עשה הים באותה רגע? לא נלחם, לא כבש, לא הכריח. הים נסוג. הים פינה מקום. ובאותו פינוי, בנסיגה השקטה הזו, נבראה דרך — ועם שלם עבר בחרבה. שאל עצמך, יונגערמאן: מה אתה חושב שאומר "לנהוג את הבית"?

הקושיא הטעות הנפוצה היא לחשוב שמנהיגות ביתית פירושה שליטה. "אני בעל הבית" — ויש בזה משהו שמתכנס, מתכווץ, מצפה שהכל יסתדר לפי הצו שלו. אבל כאן בדיוק נכנסת הקושיא: הרי ידוע שהתורה מצווה על האיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו — ואם כן, כיצד יש כאן ענין של "שליטה" בכלל? ואם לא שליטה — מה אם כן תפקידו?

ביאור היסוד יש הבדל יסודי בין "מנהיג" לבין "מושל". המושל פועל מכח הכפייה — הוא זקוק לציות כדי להרגיש שהוא קיים. המנהיג פועל מכח ה"עוגן" — הוא נותן יציבות, ובכך מאפשר לאחרים לנוע בחופשיות בתוך מרחב בטוח. הגמרא ביבמות אומרת שכל מי שאין לו אשה "שרוי בלא חומה". שים לב: "חומה" — לא מלך, לא שוטר. חומה. החומה אינה לוחמת, אינה כופה, אינה משתלטת. החומה עומדת בשקט, ובשקטה היא בונה מרחב. כן הוא תפקיד הבעל. אם ההנהגה שלך יוצרת פחד בביתך — אתה משמש כ"מושל". אם חוזקך יוצר שלום — אתה משמש כ"מנהיג".

הערה א — היא מביאה את הסערה, אתה מביא את השקט התורה כתבה "עזר כנגדו". המילה "כנגדו" נראית תמוהה — מדוע דוקא "כנגד"? אלא שיש כאן רמז לדינמיקה עמוקה: האשה מביאה עוצמה שונה מזו של הבעל. לעתים היא מביאה "סערה" — רגש, עומק, תנועה פנימית. וזוהי עצמתה. תפקידו של הבעל אינו לכבות את הסערה הזו, אינו לשתק אותה ואינו לבקר אותה. תפקידו להביא את ה"שקט" — את היציבות, את המחויבות, את ה"אני כאן". ובתוך ה"שקט" הזה, הסערה שלה לא הורסת — היא בורא. יחד זה "בריאה". זהו ענין ה"משפיע" ו"מקבל" בלשון הקבלה. ה"משפיע" אינו מבטל את ה"מקבל", אלא נותן לו את הכלי והמרחב שבו יבוא כוחו לידי ביטוי. בלא ה"שקט" של הבעל, הסערה נשארת סערה. בנוכחות ה"שקט" — הסערה הופכת לחיים.

הערה ב — גבורה דקדושה אבל אל תחשוב שזה קל. כאן מגיעים לעיקר. פרקי אבות שואלים: "איזהו גבור? הכובש את יצרו". מהו "יצרו" בנדון שלנו? היצר לשלוט. היצר שאומר "בצע את הציוויים שלי". היצר שמרגיש כאב כשאין "כניעה". הגבורה האמיתית של הבעל — ה"גבורה דקדושה" — היא כבישת היצר הזה, ובמקומו: להחזיק, לייצב, לברוא מרחב. זוהי עבודת ה' של ממש. הגמרא בסוטה אומרת: "איש ואשה, זכו — שכינה ביניהם". השכינה שורה לא כשיש שם כח גולמי, אלא כשיש שם שלום. ושלום אמיתי אינו "עשה מה שאני אומר" — אלא "אני כאן, בשבילך, עם כל הכח שיש בי". זו הנקודה: הביתיות שלך, ה"בעל הבית" שלך — יכולה להפוך את הבית לדירה לו יתברך בתחתונים, אם הכח שבה הוא כח של מחויבות, לא כח של כפייה.

סיום חזור רגע לים. "וים שלח יד" — הים נסוג, ובנסיגתו ברא דרך. הוא לא נלחם בעם ישראל, לא כבש אותם. הוא פינה להם מקום — ובאותו מקום שנפתח, נבנה דור שלם. כן הוא בביתך. כשאתה מביא "שקט" ולא "ממשלה", כשחוזקך מביא ביטחון ולא פחד, כשהמחויבות שלך יציבה גם כשהרוח סוערת — שם, בדיוק שם, קורה משהו שלא יכול לקרות בשום דרך אחרת: יחד אתם בונים. וזה בניין עדי עד.