בענין שלח לך

בענין שלח לך – שני שלבי העבודה

פתיחה "ארץ אכלת יושביה הוא" — כך דיווחו המרגלים כשחזרו מן הארץ. והקושיא ידועה: אנשים אלו נשיאי ישראל היו, גדולי הדור, אנשים שעמדו במדרגה רוחנית עצומה. וכי מאנשים כאלו תצא מילה של פחד פשוט? ודאי שהפחד שלהם לא היה פחד של פחדן. היה זה משהו עמוק יותר. משהו שנוגע גם אלינו.

היסוד יש להבין: שני שלבים יש בעבודת ה'. השלב הראשון הוא בחינת מדבר. במדבר, הכל ירד מלמעלה — המן מן השמים, ענני הכבוד, הגנה מכל צד. ישראל ישבו ולמדו, ה' דאג לכל. זו הייתה בחינת אתערותא דלעילא — ההתעוררות מלמעלה למטה. כמו בחור לפני החתונה, שמחובתו ללמוד ואין עליו עוד עול הפרנסה והבית. וזה היה קדוש. הקב"ה בנה עם — על ידי תורה, על ידי קבלה, על ידי עיצוב הנשמה. אבל זה לא היה הסוף. השלב השני הוא בחינת ארץ ישראל. "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כאן האדם יוצא לשדה, עובד את האדמה, בונה בית, מגדל ילדים — ומכניס את התורה שלמד לתוך כל אלו. זו בחינת אתערותא דלתתא — האדם הוא שיוזם, הוא שמוריד את הקדושה אל תוך החומר. כאן התכלית: לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, כמבואר בתניא.

ביאור חטא המרגלים ועכשיו מובן עומק חטאם של המרגלים. הם לא פחדו מכנענים. הם פחדו מהמעבר — מלהיות בחור להיות בעל הבית. בחינת המדבר הייתה נוחה: תורה בלא טרדה, רוחניות בלא מאמץ גשמי, חיים מוגנים בחממה שמימית. ומה דרשה ארץ ישראל? יגיעה. אחריות. עבודת כפיים. לקחת את כל מה שקיבלו בישיבת המדבר ולהורידו אל תוך עפר הארץ ממש. כשאמרו "ארץ אוכלת יושביה" — אמרו אמת. הארץ אכן 'אוכלת'. היא שוחקת, היא מאתגרת, היא מבקשת את כל האדם. אבל זו בדיוק המעלה שלה. שהרי יתרון האור הבא מן החושך — דווקא המאבק עם החומר מגלה אור שלא יכול היה להתגלות בבחינת המדבר לבדה. המרגלים בחרו להישאר ילדים. ובגלל אותה בחירה, ביכו בכייה של חינם — וזה נהפך לבכייה לדורות.

הנקודה לעבודה חבר, אם אתה עומד בפרשת דרכים — יוצא מן הישיבה, מן הכולל, נכנס לעולם של פרנסה ועשייה — תדע: אין זו ירידה. זהו שלב הב' של השליחות, העיקרי שבה. התורה שלמדת היא הצידה לדרך, הכלי שבידך. עכשיו בא הרגע לממש אותה. הקב"ה אינו רוצה שנישאר לנצח בבחינת מדבר. הוא נתן לנו זמן של הכנה כדי שנוכל לצאת ולפעול. כמו שמשה רבינו נתן את התורה — ויהושע הכניס את ישראל לארץ. שניהם הכרחיים. אבל בלי יהושע, נשארים במדבר לנצח.