בענין הטיית האוזן וקירוב הלבבות

הטו אזנכם ולכו אלי וגו' (ישעיהו נ״ה, ג׳)

פתיחה — דיוק בפסוק כתוב בישעיהו: "הטו אזנכם ולכו אלי". והדיוק תמוה: כיצד פעולה של שמיעה — שנראית לכאורה פסיבית, שקטה, עומדת במקומה — היא זו שיוצרת את ה"לכו אלי"? הרי "לכו" הוא תנועה, קרבה, התקשרות. לכאורה, קשר בין בני אדם נבנה מדיבור, ממעשה, מהצגה עצמית. אם כן, מה ענין הטיית האוזן אצל קירוב הלבבות?

הטעות הרווחת — עבודת הישות יש אדם שנכנס לחדר ומיד מחשב: מה יש לי לספר? איך אהיה שנון, מעניין, מרשים? הוא עובד קשה — משכלל את סיפוריו, מחדד את בדיחותיו, מטפח את "הכריזמה" שלו. וכל העמל הזה הוא, ביסודו, עבודה של ישות — הצבת ה"אני" במרכז, הרצון שהאחר יראה אותי, ישמע אותי, יתרשם ממני. אך האמת פשוטה ומרה קצת: כל אדם שאתה פוגש עסוק בעיקר בעצמו ובסיפורו. משלי אומר זאת בחריפות: "כסיל לא יחפץ בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הישות — הרצון להיות מעניין — היא מידת הכסיל. ואם כן, כל ההשקעה בהיות "מעניין" פועלת בדיוק נגד המטרה שלה.

החידוש — מ"מעניין" ל"מתעניין" כאן נכנס החידוש, והוא פשוט עד כדי שמפספסים אותו. הדרך ללב הזולת אינה דרך הדיבור — היא דרך השמיעה. לא להיות מעניין, אלא להיות מתעניין. לא להציג את עצמך, אלא "להיעלם" כדי שהשני יוכל להופיע. זוהי, ביסודה, עבודה של ביטול. בתניא, פרק יט, מבואר שהביטול הוא ההיפך הגמור מן הישות — היפוך שאינו חולשה, אלא כוח עמוק יותר. וכשם שביטול היש לפני הבורא פותח ערוצי קבלה שלא היו פתוחים בישות, כך ביטול היש בפני הזולת — היכולת "להיכנס לתוך סיפורו" — פותח את לבו של האחר כלפיך, בדרך שאלף מילים נאות לא היו פותחות. שמואל הנביא, כשנקרא בלילה ועדיין לא הכיר את קול ה', ניגש לעמוד בפני דבר הקרא אליו במילים: "דבר כי שמע עבדך". לא "הנני מוכן לשמוע" — אלא "שמע עבדך", הווה, כבר עכשיו. זו אינה המתנה פסיבית. זו תנוחה רוחנית — להיות מוכן לקבלה לפני שהדבר נאמר.

כוח השמיעה — המטבע הגבוה ביותר כל אדם נושא עמו סיפור. יש בו נסיון שלא עובד עדיין, חלום שמחכה שמישהו ישמע אותו, כאב שמשתוקק להכרה. ורוב האנשים עוברים ימים שלמים בלי שאחד עצר ושמע באמת. מי שנותן לו את מתנת ההקשבה הטהורה — בלי לחשוב על מה שהוא עצמו יגיד אחר כך, בלי למשוך את השיחה בחזרה לעצמו — הופך להיות האדם החשוב והיקר לו ביותר. זו אינה מיומנות חברתית. זהו מטבע, ומטבע בעל הערך הגבוה ביותר בכל חדר שנכנסת אליו. חז"ל מנו בין מעלות החכם: "אינו נכנס לתוך דברי חבירו". הסדר אמנם מדבר על ויכוח, אך הכלל רחב יותר: החכם יודע להמתין. להניח מקום. לא לדחוף את עצמו פנימה.

הארה — חוזרים לפסוק עכשיו הפסוק מאיר בצורה אחרת לגמרי. "הטו אזנכם ולכו אלי" — הקב"ה מלמד אותנו את סוד הקירוב: לא "דברו אלי", לא "הרשימו אותי" — אלא הטו אוזן. הסירו את הישות שלכם, פנו מקום, והיו מוכנים לקבל. וזה יוצר את ה"לכו אלי" — את הקרבה, את ההתקשרות. כמבואר בתניא פרק לב, אהבת ישראל נובעת מהכרה שנשמות ישראל כולן "חצובות ממקום אחד". ואם כן, כשאתה שומע את סיפורו של יהודי — אתה לא סתם עושה לו טובה. אתה מכיר בנשמה האלוקית שבקרבו. אתה נותן לה מקום. זוהי המשמעות המעשית של "ואהבת לרעך כמוך" — לתת ל"כמוך", לאותו עצמי שבו, את ההכרה שהוא זקוק לה.