בענין כתפוח בעצי היער

כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו' (שיר השירים ב׳, ג׳)

פתיחה שלמה המלך עליו השלום פותח את פרק ב' בשיר השירים במילים: "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים". דיוק גדול יש כאן. אינה אומרת: 'דודי יפה מכל הבנים', ואינה אומרת 'דודי חזק מכל הבנים'. אלא — כתפוח בעצי היער. בין הרבה עצים עומד אחד שאינו דומה לשאר, לא בגוון ולא בריח ולא בטעם. אין שאלה של 'מי עדיף'. השאלה עצמה אינה שייכת.

קושיא ונשאל כאן שאלה פשוטה ועמוקה כאחת: כיצד הופכים לאותו 'תפוח'? כי הנה, אברך יקר, אם תשאל את עצמך: "מה עלי לעשות כדי שהקשר שלי יהיה חזק וקיים?" — תגיע בנקל לרשימה ארוכה. חובות הבעל. מצוות עונה. כיבוד וכבוד. קניית מתנות בערב שבת. הכל נכון, הכל חשוב. אבל שים לב: כל הדברים האלה ניתן לעשות — ובכל זאת להישאר 'עץ בין העצים'. טוב. אולי טוב מאד. אבל לא תפוח. חיצוניות, אפילו חיצוניות נאה ומהודרת, בנויה על השוואה. ואם על השוואה — תמיד יש מקום לשאלה: אולי יש טוב ממנו?

ביאור חז"ל אמרו במסכת סוטה: "זכו — שכינה ביניהם". ידועים הדברים. אבל נעמוד רגע על הלשון: שכינה ביניהם. לא שכינה בכלל, לא גילוי אלוקי כללי — אלא גילוי ספציפי, פרטי, ששורה בין שני אנשים אלו דוקא. שכן כל נשמה מישראל היא "חלק אלוה ממעל ממש", ואין שתי נשמות שוות. ממילא, הגילוי האלוקי שיכול לשרות בין שני בני זוג מסוימים — אינו יכול לשרות בשום זוג אחר בעולם. זהו גילוי עצמי. לא הארה כללית, אלא מאור — המקור עצמו. כאן טמון החילוק בין קשר חיצוני לקשר עצמי. קשר חיצוני תלוי בדבר — בנסיבות, בתועלת, בכוחות חיצוניים. אחז"ל ידענו: "כל אהבה התלויה בדבר — בטל דבר, בטלה אהבה". אבל קשר שורשי, שנוגע בעצם הנשמה — אינו תלוי בדבר, ולכן אינו בר-ביטול.

העמקה עבודת הבעל כמשפיע — ודאי שאינה רק סדרת מעשים נכונים. עבודתו היא להיות כלי נקי לאותו גילוי פרטי. להביא מעצמו — מן העצם של נשמתו — אותו אור שרק הוא יכול להאיר. לא 'אור' במובן ההארה הכללית, אלא מאור — המקור עצמו, שאינו ניתן להעתקה. כשם שארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים "בת פלוני לפלוני" — ואין זה מקרה אלא גילוי שרש — כך גם בקשר החי שלאחר הנישואין: יש גילוי ייחודי שממתין להתגלות דרך הבעל הספציפי הזה. לא דרך 'בעל טוב בכלל', אלא דרכו הוא, בפרטיות גמורה. ואז, כשאשתו חשה — לא מפני לחץ ולא מפני כפייה, אלא מפני מציאות פנימית ברורה — שמה שיש בביתה אינו קיים בשום מקום אחר, לא מפני שהוא 'יותר טוב', אלא מפני שהוא אחר מעצם מהותו — אזי הגיעה לידיעה שהמחשבה על תחליף הופכת לחסרת פשר מעיקרה. אין מחפשים תחליף לדבר שאין לו תחליף. זהו שלום הבית במדרגתו הגבוהה — לא שקט הבנוי על כוחות חיצוניים, אלא אחדות המבוססת על גילוי העצם.