בענין כחצים ביד גבור
כחצים בידגבור כן בני הנעורים (תהלים קכ״ז, ד׳)
פתיחה "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים." עמד דוד המלך ומשל משלו על החץ. ולכאורה צריך ביאור: מה ראה לדמות את הבן דוקא לחץ דומם? ילד אינו חץ. יש לו נשמה, יש לו בחירה, יש לו עולם שלם בפנים. ואם בא ללמדנו שהאב הוא הגיבור, המשגר, המוליך — הרי כבר ידענו שתפקיד האב להשפיע. מה מלמדנו הדימוי הזה שלא היינו לומדים ממשל אחר? אלא שהאמת היא שהמשל על החץ מכיל בתוכו חידוש שמהפך את כל ההבנה המקובלת על פניה.
ביאור — מכניקת הקשת כל ילד שירה בקשת יודע: הכח של החץ אינו בא מן הדחיפה. אין מישהו שדוחף את החץ מלפנים. כל הכח — כולו — נוצר מן המשיכה לאחור. כמה שמושכים את החץ קרוב יותר אל הגוף, אל הלב, אל המקום הפנימי של היורה — כך עולה המתח בגיד הקשת, וכך גדלה העוצמה שתשלח את החץ למרחק רב יותר. "כחצים ביד גבור" — הגיבור אינו זורק. הגיבור מושך קרוב. וזהו הנמשל המדויק לחינוך. יונגערמאן, אם אתה רוצה שילדך יגיע רחוק — עבודתך הראשונה אינה לדחוף אותו קדימה. עבודתך הראשונה היא למשוך אותו אליך. לקרב. לחבק. לבנות את הקשר הזה שממנו, ודוקא ממנו, יגיע הכח להמריא. מה שנראה כ"אחורה" — הוא ה"קדימה" האמיתי.
הערה — "ביד גבור" ודייק לשון הפסוק: "ביד גבור". לא "ביד חזק" ולא "ביד רב-כח". דוקא גיבור. שנינו במסכת אבות: "איזהו גבור? הכובש את יצרו." הגבורה האמיתית אינה פריצת גבולות החוצה, אלא שליטה עצמית פנימית. הגיבור אינו זה שמפעיל כח גדול כלפי חוץ — אלא זה שיכול לכבוש, לאפק, לרכז. לאסוף את כל הכח לנקודה אחת, בסבלנות, בלי לשחרר לפני הזמן. וזוהי גבורת החינוך: לא להיבהל כשהילד עדיין "קרוב אליך", כשהוא עדיין "לא עף". הגבורה היא לסמוך על תהליך הקירוב עצמו. לדעת שהמשיכה פנימה היא היא הכנת הכח לעוף החוצה. ה"כבישה" של היורה — היא המשגרת.
דוגמא — שמאל דוחה וימין מקרבת מצאנו בדברי חז"ל את הכלל: "שמאל דוחה וימין מקרבת." ולפעמים נדמה שמדובר בשני כחות מנוגדים: יש כח שדוחה, ויש כח שמקרב. אבל לפי מה שביארנו, החידוש הוא גדול יותר: ה"ימין מקרבת" — היא היא הפעולה הדוחה, אך דחיפה עמוקה ואמיתית, ממקום של חיבור ולא של ניתוק. אינה פעולה נפרדת. אינה "תחילה נקרב ואחר כך נשגר". הקירוב עצמו הוא השיגור. הקשר עצמו הוא הכח. וזהו שאמר הכתוב: "משכני אחריך נרוצה." — הריצה אינה מתחילה לפני המשיכה. המשיכה היא התנאי לריצה. אי-אפשר לרוץ בלי שנמשכת תחילה. הקירוב מוכרח להיות ראשון.
נקודה למעשה
ישנם אברכים שחיים עם לחץ פנימי: "אני צריך לדחוף את הילדים שלי קדימה." להצלחה. לתורה. לחסידות. ולפעמים הלחץ הזה גורם לדיוק ההפוך: דחיפה שמרחיקה. הדרך של הקשת אומרת: הרף. משוך קרוב. בנה את הקשר. שב אתו. למד אתו. היה נוכח. ודע שהקרבה הזאת — היא המשגרת האמיתית. ממנה הוא יעוף למרחקים שאתה בכלל לא תוכל לדחוף אותו אליהם. "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" — הגיבור יודע: לא הזריקה, אלא המשיכה.
נקודה למעשה הערב, בלי לחץ ובלי מטרה, שב עם הילד שלך — רק לשבת. לא ל"לפעול עליו". לא ל"להשפיע". רק להיות קרוב. הקשת עושה את שלה.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" על חינוך הילדים?
הרב לנדאו משיב: כחצים בידגבור כן בני הנעורים (תהלים קכ״ז, ד׳) פתיחה "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים." עמד דוד המלך ומשל משלו על החץ. ולכאורה צריך ביאור: מה ראה לדמות את הבן דוקא לחץ דומם? ילד אינו חץ. יש לו נשמה, יש לו בחירה, יש לו עולם שלם בפנים. ואם בא ללמדנו שהאב הוא הגיבור, המשגר, המוליך — הרי כבר ידענו שתפקיד האב להשפיע. מה מלמדנו הדימוי הזה שלא היינו לומדים ממשל אחר? אלא שהאמת היא שהמשל על החץ מכיל בתוכו חידוש שמהפך את כל ההבנה המקובלת על פניה. ביאור — מכניקת הקשת כל ילד שירה בקשת יודע: הכח של החץ אינו בא מן הדחיפה. אין מישהו שדוחף את החץ מלפנים. כל הכח — כולו — נוצר מן המשיכה לאחור.
Q: מדוע דימה דוד המלך את הבן דווקא לחץ דומם?
הרב לנדאו משיב: ולכאורה צריך ביאור: מה ראה לדמות את הבן דוקא לחץ דומם?
Q: אם תפקיד האב להשפיע כבר ידוע, מה בא המשל על החץ ללמד?
הרב לנדאו משיב: ואם בא ללמדנו שהאב הוא הגיבור, המשגר, המוליך — הרי כבר ידענו שתפקיד האב להשפיע.
Q: איזה חידוש טמון במשל על החץ?
הרב לנדאו משיב: אלא שהאמת היא שהמשל על החץ מכיל בתוכו חידוש שמהפך את כל ההבנה המקובלת על פניה.
Q: מה עושים כשמרגישים לחץ לדחוף את הילדים קדימה?
הרב לנדאו משיב: ישנם אברכים שחיים עם לחץ פנימי: "אני צריך לדחוף את הילדים שלי קדימה." להצלחה. לתורה. לחסידות. ולפעמים הלחץ הזה גורם לדיוק ההפוך: דחיפה שמרחיקה. הדרך של הקשת אומרת: הרף. משוך קרוב. בנה את הקשר. שב אתו. למד אתו. היה נוכח. ודע שהקרבה הזאת — היא המשגרת האמיתית. ממנה הוא יעוף למרחקים שאתה בכלל לא תוכל לדחוף אותו אליהם. "כחצים ביד גבור כן בני הנעורים" — הגיבור יודע: לא הזריקה, אלא המשיכה. נקודה למעשה הערב, בלי לחץ ובלי מטרה, שב עם הילד שלך — רק לשבת. לא ל"לפעול עליו". לא ל"להשפיע". רק להיות קרוב. הקשת עושה את שלה.