בענין ונהי בעינינו כחגבים

ונהי בעינינו כחגבים וגו' (במדבר י״ג, ל״ג)

פתיחה "ונהי בעינינו כחגבים." עצור רגע על המילים האלו. המרגלים חזרו עם עובדות. הם ראו ענקים, ערים בצורות, עם גדול וגבוה — ודיווחו על כך. עד כאן, אפשר להבין. אבל הפסוק שמכריע את הכף לחובה, שגוזר על דור שלם ארבעים שנה במדבר, הוא דווקא הפסוק שמתאר לא את הענקים, אלא את תחושתם הפנימית של המרגלים עצמם: "ונהי בעינינו כחגבים." ויש לשאול: האין זו ענווה? הלא הם עמדו מול ענקים. האם לא מדובר בהערכה מציאותית של המצב?

ביאור היסוד כאן טמון החידוש כולו. ישנה הבחנה יסודית בחסידות בין שני סוגי קטנות: ה"ביטול" האמיתי, וה"שפלות" הפסולה. הביטול הוא הכרה עמוקה שכל כוחו של האדם אינו שלו — "לית ליה מגרמיה כלום" — ומתוך הכרה זו בדיוק, הוא פועל בכח בלתי מוגבל, כי הוא שליח, וכוחו הוא כוח השולח. השפלות, לעומת זאת, היא ייאוש. היא אומרת: "אין לי כח, אני קטן, אני חגב" — ומשתקת. היא אינה ענווה, היא כפירה בשליחות. המרגלים לא נפלו בביטול. הם נפלו בשפלות. הם לא אמרו "כחו של ה' יכבוש את הארץ", הם אמרו "אנחנו חגבים." בזה עצמו — בהזזת נקודת הכובד מהמשלח אל תחושת חוסר האונים שלהם — שכחו שהם שלוחים, ובזה נגמר הסיפור. כלב בן יפונה ראה את אותם הענקים. ידע את אותן העובדות. ואמר: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה." "לחמנו הם." הוא לא התכחש למציאות. הוא שינה את נקודת המבט: לא 'כמה גדולים הם', אלא 'כמה גדול השולח'.

הערה: הפסימיסט שתמיד נשמע חכם יש אדם כזה בכל חדר. הוא מצביע על הקשיים, מנתח את הסיכונים, מוכיח שהדרך חסומה. והוא תמיד נשמע חכם. כי הוא מדבר על עובדות. הענקים אמיתיים. הערים הבצורות — ממשיות. אי אפשר להכחיש פחד. לכן אין כל סיכון להיות פסימיסט. אך זה בדיוק הסכנה. "הריאליזם" הזה הוא רעל דק, כי הוא מתעלם ממשתנה אחד: השולח. האדם שחי בתחושת ה"חגב" חי חיים של נבואה שמגשימה את עצמה. הוא אינו מעריך את המצב — הוא יוצר אותו. בלשון התניא: העצבות וה"קטנות מוחין" שנגררת מהרגשת חוסר הערך — אינה ענווה ואינה "מציאות". היא, כלשון אדמו"ר הזקן, מונעת לב האדם מלעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, ומסתירה את האור הפנימי.

הערה: איש הביטחון — הבונה הבונה אינו חי באשליה. הוא רואה את הענקים. אבל הוא אינו עוצר שם. הוא אינו ממתין לבהירות — הוא יוצר אותה מתוך פעולה. מתוך מסירות נפש, מתוך אמונה שמי שציווה לכבוש את הארץ — יתן גם את הכח לעשות זאת. זהו אינו אופטימיות שטחית. זוהי אמונה פעילה: "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" — הפסוק שמזהיר מפניו — הוא שקר. אך ניגודו האמיתי אינו "אני חגב", אלא: "לא אני, אלא שליח אני, ה' יעשה."