בענין הקשבה לתפילה
פתיחה שאלה ישנה דופקת על לב כל יהודי שמתפלל ברצינות: עד מתי ממשיכים? כשמתפלל אדם על דבר מסוים — בריאות, פרנסה, נחת מהילדים — ורואה שעדיין לא נענה, מהו הגבול בין בטחון ועקשנות קדושה, לבין תפילה שאולי אינה במקומה? האם להמשיך ולדפוק על שערי השמים, כמו שחז"ל אמרו "כל המאריך בתפלתו תפלתו אינה חוזרת ריקם"? או שיש רגע שבו צריך להרפות?
היסוד: תפלה שגורה בפיו יש בגמרא בברכות משפט אחד שיכול להאיר את כל הענין. הגמרא מלמדת שאחד הסימנים לכך שתפילת אדם נשמעת היא שהיא "שגורה בפיו" — שהמילים זורמות בטבעיות, שיש להם חיות, שיש להם מקום. הפשט הפשוט הוא ענין של ריכוז וכוונה. אבל אם נעמיק קצת, נראה שיש כאן יסוד עמוק יותר. כשאדם מתפלל על דבר שאכן שייך אליו — לשליחותו, לתפקידו, לזמנו בחיים — הנשמה יודעת זאת. הדיבור נובע ממקום פנימי אמיתי, והמילים מרגישות חיות בפה.
הצד שכנגד: הכבד פה אבל כולנו מכירים את הצד השני. ישנן תפילות שמרגישות כבדות. הפה עושה את שלו, המילים יוצאות, אבל משהו אינו זורם. "כבד פה וכבד לשון" — כך תיאר משה רבינו את עצמו בפני ה'. לרוב, כשזה קורה לנו בתפילה, אנחנו מיד מתחילים להאשים את עצמנו: "חסר לי אמונה. חסרה לי כוונה. אני בינוני גרוע." ספר התניא בפרק כ"ט מדבר על ימים שהלב מורגש כאבן, שהרגש אינו בא. זוהי עבודת הבינוני — להמשיך גם בלי ההתלהבות. זה אמת. אבל יש כאן משהו נוסף שצריך לומר, וזה החידוש שהמאמר בא לגעת בו.
ההיפוך: הכבדות כהדרכה מה אם הכבדות בתפילה אינה רק כישלון? מה אם לפעמים היא מסר? בתורת הבעל שם טוב, ההשגחה הפרטית עוברת דרך כל פרט ופרט של חיי האדם — לא רק דרך ניסים גלויים, אלא גם דרך "קול דממה דקה", אותם קולות פנימיים רכים שבקלות אפשר לפספס. אחד המקומות הדקים ביותר שבהם הנשמה מדברת הוא בדיבור עצמו — באיכות שבה המילים יוצאות מהפה. כשתפילתך זורמת — הנשמה מאותתת: "כן, זה שייך אליי, זה המקום שלי". וכשהתפילה מרגישה מאולצת, כבדה, "לא מגיעה" — אולי הנשמה מאותתת משהו אחר: "לא עכשיו. לא זה התפקיד שלי ברגע הזה." זה לא ייאוש. זוהי הקשבה. חיזרו לרגע למשה רבינו. "כבד פה וכבד לשון" לא היה אצלו חסרון שצריך להתגבר עליו בכח. זה היה חלק מהותי מבניין שליחותו. ה' לא אמר לו: "לא נכון, אתה בכלל דובר מצוין." ה' אמר: "לך ואנכי אהיה עם פיך." הכבדות הייתה שם, ובתוכה — השליחות.
נקודה למעשה
אז מה עושים בפועל? התחל ללמוד להקשיב לתפילה שלך, לא רק לאמר אותה. לא כל תפילה כבדה פירושה שצריך להפסיק. אבל כדאי לשאול: האם הכבדות הזו אומרת לי משהו? האם יש כאן הכוונה דקה שהסחת הדעת הרגילה מסתירה? אם התפילה על ענין מסוים מרגישה חיה — המשך, דפוק, בקש. ואם שוב ושוב היא מרגישה סגורה, כבדה, מאולצת — שווה לעצור ולשמוע: אולי ה' מכוון אותך אחרת.
סיום תפילה אמיתית היא לא רק דיבור — היא גם הקשבה. "תפלה" כוללת בתוכה גם את ה"ל" הנוספת — הלב השומע. ה' יתברך מדבר עם כל אחד מאתנו תמיד, בלא הפסקה. השאלה היא אם אנחנו מקשיבים. הקשב לתפילה שלך, יונגרמן. גם שם — דווקא שם — יש מסר.
Questions and answers
Q: עד מתי ממשיכים להתפלל על דבר מסוים כשלא נענים?
הרב לנדאו משיב: פתיחה שאלה ישנה דופקת על לב כל יהודי שמתפלל ברצינות: עד מתי ממשיכים? כשמתפלל אדם על דבר מסוים — בריאות, פרנסה, נחת מהילדים — ורואה שעדיין לא נענה, מהו הגבול בין בטחון ועקשנות קדושה, לבין תפילה שאולי אינה במקומה? האם להמשיך ולדפוק על שערי השמים, כמו שחז"ל אמרו "כל המאריך בתפלתו תפלתו אינה חוזרת ריקם"? או שיש רגע שבו צריך להרפות? היסוד: תפלה שגורה בפיו יש בגמרא בברכות משפט אחד שיכול להאיר את כל הענין. הגמרא מלמדת שאחד הסימנים לכך שתפילת אדם נשמעת היא שהיא "שגורה בפיו" — שהמילים זורמות בטבעיות, שיש להם חיות, שיש להם מקום. הפשט הפשוט הוא ענין של ריכוז וכוונה. אבל אם נעמיק קצת, נראה שיש כאן יסוד עמוק יותר.
Q: מהו הגבול בין בטחון ועקשנות קדושה לבין תפילה שאינה במקומה?
הרב לנדאו משיב: כשמתפלל אדם על דבר מסוים — בריאות, פרנסה, נחת מהילדים — ורואה שעדיין לא נענה, מהו הגבול בין בטחון ועקשנות קדושה, לבין תפילה שאולי אינה במקומה?
Q: האם להמשיך לדפוק על שערי השמים, כמו שאמרו חז"ל "כל המאריך בתפלתו תפלתו אינה חוזרת ריקם"?
הרב לנדאו משיב: האם להמשיך ולדפוק על שערי השמים, כמו שחז"ל אמרו "כל המאריך בתפלתו תפלתו אינה חוזרת ריקם"?
Q: איזה משפט בגמרא בברכות מאיר את שאלת התפילה שלא נענתה?
הרב לנדאו משיב: היסוד: תפלה שגורה בפיו יש בגמרא בברכות משפט אחד שיכול להאיר את כל הענין.
Q: מה עושים בפועל כשהתפילה על ענין מסוים מרגישה כבדה וסגורה?
הרב לנדאו משיב: אז מה עושים בפועל? התחל ללמוד להקשיב לתפילה שלך, לא רק לאמר אותה. לא כל תפילה כבדה פירושה שצריך להפסיק. אבל כדאי לשאול: האם הכבדות הזו אומרת לי משהו? האם יש כאן הכוונה דקה שהסחת הדעת הרגילה מסתירה? אם התפילה על ענין מסוים מרגישה חיה — המשך, דפוק, בקש. ואם שוב ושוב היא מרגישה סגורה, כבדה, מאולצת — שווה לעצור ולשמוע: אולי ה' מכוון אותך אחרת. סיום תפילה אמיתית היא לא רק דיבור — היא גם הקשבה. "תפלה" כוללת בתוכה גם את ה"ל" הנוספת — הלב השומע. ה' יתברך מדבר עם כל אחד מאתנו תמיד, בלא הפסקה. השאלה היא אם אנחנו מקשיבים. הקשב לתפילה שלך, יונגרמן. גם שם — דווקא שם — יש מסר.