בענין הבט נא השמימה וספור הכוכבים

בענין "הבט נא השמימה וספור הכוכבים" ויוצא אתו החוצה ויאמר הבטנא השמימה וספר הכוכבים אםתוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך (בראשית ט״ו, ה׳)

פתיחה – למי שיך הנס? יש שאלה שכל אחד שואל את עצמה, אפילו אם הוא לא מנסח אותה במילים: למי מגיע הנס? לגדולים, לצדיקים, לאנשים מיוחדים שזכו? לאלה שכבר השלימו את המשימה, שכבר הוכיחו שהם ראויים? רוב האנשים מחכים. מחכים שהבלתי-אפשרי יהפוך לאפשרי, שהדרך תתבהר עד הסוף, שהכוחות יהיו מספיקים — וכשזה לא קורה, הם מניחים את הדברים ומתייאשים. ובאמת, איך אפשר שלא? הרי הבלתי-אפשרי, מהגדרתו, אינו יכול להיעשות אפשרי. אבל כאן טמונה טעות יסודית בהבנת הנס.

הנחת היסוד – הנס ממתין לתנועה הנס אינו ממתין לוודאות. הוא ממתין לתנועה. הנס אינו שייך לגדולים ולראויים בהכרח — הוא שייך למי שמוכן לעשות את הצעד הראשון, גם כשהסוף אינו נראה באופק, גם כשהחשבון הפשוט אומר שאין סיכוי. וכדי להבין זאת, צריך לפתוח את הפסוק בפרשת לך-לך ולהסתכל היטב מה בדיוק נאמר שם.

ביאור – "ספור נא את הכוכבים" הקב"ה לוקח את אברם החוצה ואומר לו: "הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם" — ואחר כך: "כה יהיה זרעך". ורש"י על אתר מביא: "אם תוכל לספור אותם" — כלומר, לא תוכל. הדבר בלתי-אפשרי מעיקרו. וכאן נשאלת שאלה פשוטה ועמוקה: מדוע ציווה הקב"ה על אברהם לספור, אם ידע שאי-אפשר לסיים? מה טעם יש בציווי שמלכתחילה אין לו קיום? אלא שזו בדיוק הנקודה. הציווי לא היה לסים לספור. הציווי היה להתחיל. הקב"ה לא ביקש מאברהם הצלחה. הוא ביקש ממנו תנועה. "ספור נא" — תתחיל לספור. והתשובה האלוקית לא המתינה לסיום המנייה, היא הגיעה מיד: "כה יהיה זרעך" — ברכה בלתי-סופית, בתגובה למעשה מצומצם של התחלה. זוהי אתערותא דלתתא שמעוררת אתערותא דלעילא. המעשה האנושי הקטן — הנכונות להצביע על הכוכב הראשון — הוא המפתח שפותח את השפע מלמעלה.

העמקה – האחריות שלך היא רק ההתחלה אחד הדברים שמשתקים יהודי יותר מכל הוא החשבון הגדול. אברך צעיר יושב ורוצה ללמוד, ורואה לפניו את הש"ס כולו — כמה מסכתות, כמה דפים, כמה שנים. הוא רוצה להתפלל, ורואה לפניו את כל מה שחסר לו בכוונה. הוא רוצה לפרנס ביכבוד, ורואה את החשבון של החודשים הבאים. והחשבון הזה, כשמסתכלים עליו בבת-אחת, משתק. אבל התורה אינה דורשת ממך לסיים. היא דורשת ממך להתחיל. הבבלי בסוטה מספר על נחשון בן עמינדב, שקפץ לתוך הים כשעמד ישראל על שפת מצולות ים סוף. הוא לא ידע שהים ייבקע. הוא לא המתין לוודאות. הוא עשה תנועה אחת של אמונה — וזו היתה הפעולה שקרעה את הים. וכן מצינו בנס אלישע ואסוך השמן: הברכה המשיכה לשרות ולמלא — כל עוד היו כלים ריקים לקבלה. ברגע שפסקו הכלים, פסק השמן. הגבול לא היה בשפע מלמעלה — הגבול היה בכמות הכלים שהאדם הכין למטה. "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" — כך אמר הקב"ה לישראל. פתח קטן, פתיחת-מחט, תנועה אחת של האדם — וה' פותח כנגדה שערי שפע. זוהי שיטה. לא מקרה, לא ניס דחד-פעמי — שיטה ביחסי שמים וארץ: האדם עושה כלי, והברכה ממלאת אותו. וכלשון אדמו"ר הזקן באגרת הקודש: הפעולה יוצרת דירה בתחתונים, וזה כל ענין האדם בעולם.