בענין עזה כמות אהבה וקשה כשאול קנאה

כיעזה כמות אהבה וגו' (שיר השירים ח׳, ו׳)

פתיחה "עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה." עמוד על הפסוק הזה רגע אחד. שלמה המלך, שכתב כל ספר שיר השירים כמשל על האהבה הגדולה ביותר שיש – אהבת הקב"ה לישראל – בוחר לתאר את האהבה דווקא בלשון המוות. "עזה כמות." ואת הקנאה – שנראית כהיפך האהבה, כחורבנה – מכנה "קשה כשאול." קשה, כבדה, חריפה. כאילו הקנאה והכעס הם לא האויב של האהבה, אלא בניה. מה ראה חכם מכל אדם לצמד את שתיהן יחד כך?

ביאור חשוב על כך: יש אדם שחתך אותך בכביש. כעסת, בירכת אותו בברכה שאין נוהגים לומר, ועשר שניות לאחר מכן – נגמר. אין לך את הכח להמשיך. כי כעס דורש דלק, ודלק זה נקרא: אכפתיות. ועל אדם זר – אין לך ממנה. אבל האיש שאתה אוהב? האישה שאת אוהבת? שם האש יכולה לבעור שעות. לא כי הם גרועים יותר מהנהג ברחוב, אלא כי שם יש לך קשר. ויש לך כאב. וכאב, כידוע, הוא סימן חיים. כתב רבנו הזקן בתניא שה"רשע ורע לו" נמצא במצב גבוה יותר מה"רשע וטוב לו" – כי הרע הדוחק ומציק הוא ראיה שהנפש האלוקית עדיין נלחמת, עדיין חיה, עדיין לא נכנעה. הכאב הוא הוכחת החיות. כך גם בשלום בית. הכעס הבוער הוא לא מות האהבה. הוא ביטויה. עוצמת הכעס היא מראה עוצמת הקשר. "נאמנים פצעי אוהב" – הפצעים שאוהב מסב, נאמנים הם. כלומר: הם אמת, הם מקום של קשר אמיתי.

הערה: מהו המוות האמיתי אז מה כן מסוכן? לא הצעקה. לא הויכוח. לא אפילו הכעס הגדול. המסוכן הוא: הקרירות. האדישות. ה"עשה מה שאתה רוצה." ה"בסדר." ה"לא אכפת לי." השתיקה שאין מאחוריה כלום – לא כאב, לא ציפייה, לא תביעה. כי כאשר נגמרת האכפתיות, נגמר הדלק לכל רגש. גם לכעס. וזה הרגע שצריך לדאוג בו – לא כאשר בן הזוג צועק, אלא כאשר הוא כבר לא טורח לצעוק. מבחין בזה רבנו הזקן בתניא בין "מרירות" ל"עצבות": המרירות היא חריפה, בוערת, כואבת – והיא סימן חיים. העצבות היא קרה, כבדה, דוממת – והיא סימן מוות. שתי תחושות שנראות דומות מבחוץ, אך פנימיותן הפוכות לגמרי. האחת היא אש. האחרת היא אפר. כשאדם חולה כואב – הוא חי. כשהוא כבר לא מרגיש דבר – שם הסכנה האמיתית.

עבודה בפועל אז מה עושים בפועל, כאשר בן הזוג בא בכעס? הקליפה החיצונית של הכעס מפתה אותנו להגיב בשתיים: או להיגרר לתוכו ולכעוס בחזרה, או להסתגר ולהתנתק. שתי הדרכים מחטיאות את הנקודה. העבודה היא להביט מבעד לחיצוניות. לראות שמאחורי הכעס יש תביעה, ומאחורי התביעה יש ציפייה, ומאחורי הציפייה יש – אהבה. אכפתיות שזועקת להיראות. לא תמיד קל לעשות זאת. אבל מי שרגיל לחפש פנימיות בתוך חיצוניות – שזו כל תורת הבעש"ט הקדוש, לראות את ניצוץ האור הגנוז בתוך הלבוש – יכול לעשות זאת גם כאן.

סיום: ביאור הפסוק ועתה הפסוק מאיר באור אחר לגמרי. "עזה כמות אהבה" – האהבה חזקה כל כך, עד שהיא מסוגלת להתלבש בלבושים הנראים כהיפכה הגמור. היא יכולה להיראות כקנאה, כחריפות, כ"קשה כשאול." וזה לא מחליש אותה – זה מוכיח אותה. כי רק אהבה חיה, אהבה שיש בה חיות ועוצמה, יכולה לבעור כך. המוות האמיתי הוא השקט שאין בו כלום. הקרירות. האדישות. אל תפחד מהאש. פחד מהקור.