בענין אהבה לשון נתינה

פתיחה יונגערמאן, שאלה פשוטה: אם שאלת אדם – מדוע האהבה כבתה? – מה ישיב? כמעט תמיד תשמע אותה תשובה: "הרגש הלך." "לא יודע מה קרה." "פשוט השתנה משהו." כאילו האהבה היא גשם – באה מעצמה, הולכת מעצמה, ואדם עומד מן הצד חסר אונים. אבל האם זה אמת? האם האהבה היא אכן דבר שקורה לאדם, או שמא דבר שהאדם עושה?

היסוד – אהבה מלשון הב הצץ במילה עצמה. אהבה. שורשה – הב – תן. לא קבל. לא הרגש. תן. רוב העולם סובר: אני נותן למי שאני אוהב. הנתינה היא פרי האהבה, תוצאתה. אבל הסדר האמיתי הוא הפוך. אתה אוהב את מי שאתה נותן לו. ספר החינוך, במצות אהבת הרע, מניח יסוד נפשי פשוט: אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. האדם אינו פועל מתוך מה שהוא מרגיש – הוא מרגיש מתוך מה שהוא עושה. כשאתה משקיע מזמנך, מכוחך, מסבלנותך – אתה שותל חלק ממך בתוך אותו אדם. ומה שנמצא שם, בתוכו, הוא חלק ממך. את החלק הזה – אתה אוהב.

משל השלהבת שיר השירים אומר: רשפיה רשפי אש שלהבתיה. האהבה היא שלהבת. אש חיה. ויש לדייק: אש – מה טבעה? אינה יכולה לעמוד במקום. אינה יכולה לשהות. היא אוכלת, שורפת, מתפשטת – או כובה. אין בינוניות באש. ובליקוטי תורה, אדמו"ר הזקן מבאר כי האש תמיד תוקד – האש של הקדש דורשת הנחת עצים מתמדת, עבודה יומיומית, ידיים עסוקות. כך בדיוק האהבה. ברגע שמפסיקים להאכיל אותה – אינה "נשארת חמה". היא מתחילה לגווע. לא בבת אחת, אלא לאט לאט, גחלת אחר גחלת. עד שיום אחד האדם מביט ואומר: "הרגש הלך." לא. הרגש לא הלך. הוא הוכחד. כי הפסקת להביא עצים.

ההוראה – בדוק את ידיך כאן עומד חידוש גדול: האחריות כולה מוטלת על הנותן. תניא, אגרת הקודש, מבאר שהנתינה – צדקה, השקעה, מתן עצמו לזולת – יוצרת חיבור אמיתי, עד שהנותן ידבק בו ממש. אין זה רק "משיכת הלב". הנתינה שותלת חלק מעצמות הנותן בתוך המקבל. ומשום כך, ברגע שהנתינה פוסקת – הקשר מתרופף. לא מפני שהאדם השני השתנה. אלא מפני שאתה הפסקת לשתול את עצמך בתוכו. אז כשהרגש מתקרר – אל תשאל: "מה קרה לנו?" שאל: "מה קרה לידי?" בדוק את ידיך. כמה זמן לא נתת מחמימות? כמה שבועות לא השקעת? לא ה"כימיה" נגמרה. קצצת את האספקת העצים.