בענין נישואין לדמיון או למציאות

פתיחה יש שאלה שכל בעל-בית חסידי מכיר, אפילו אם אינו שואל אותה בקול: מדוע האהבה של ימי החתונה אינה מה שהיתה? מה אירע לאותה התלהבות, לאותו חיבור שנראה כל-כך פשוט ואמיתי? לא נבקש להתחמק מן השאלה. נשאל אותה ישר: אם החיבור היה אמיתי אז — מדוע הוא מתפוגג עם הזמן? התשובה חדה, וכדאי לשמוע אותה: כי ברוב הפעמים, לא התחתנת עם האדם שעומד מולך. התחתנת עם הדמיון שלך ממנו. עם ה"צורה" שבנית במוחך — תמונה אידיאלית, חלקית, יפה. ועל ה"צורה" הזו שמת את הטבעת.

ביאור: צורה ועצם בלשון החסידות, יש להבחין בין "צורה" ל"עצם". ה"צורה" היא הלבוש, המראה, הנטיות שאדם מגלה בהיכרות הראשונה — הדברים שנכנסים לעין ולב ויוצרים התרשמות. ה"עצם" הוא הנשמה, חלק אלוקה ממעל ממש, המהות הפנימית שאינה מתגלה בקלות ואינה נראית מיד. כשאדם פוגש את בן-זוגו לפני החתונה, הוא רואה — ורואה לעתים יפה מאוד — אבל הוא רואה בעיקר "צורה". הוא רואה חיוך, שיחה, נוכחות, פנים שמחים. ומתוך ה"צורה" הזו הוא בונה בלבו דמות שלמה, כמעט שלמה מדי. האהבה הנולדת מכאן — אמיתית היא מבחינה רגשית, אבל מבנה-יסודה הוא "אהבה התלויה בדבר". והאהבה התלויה בדבר — כשהדבר ההוא מתחיל להשתנות, כשהיום-יום חושף צדדים שלא היו בדמות, אז האהבה מתנדנדת. זה אינו כשלון. זה טבע הצורה.

הציר: כשהדמיון מתנפץ הרגע שבו ה"צורה" מתחילה להתפוגג — הרגע של "אכזבה", של "הוא/היא השתנה", של "זה לא מה שחשבתי" — רוב בני-הזוג תופסים אותו כירידה, כמשבר, כסוף של משהו. אבל בעמקי הדברים, זהו רגע של הזדמנות. כי עכשיו, כשה"צורה" סרה — יכולה להתחיל ההיכרות האמיתית. עכשיו עומד מולך לא הדמות שיצרת, אלא האדם עצמו, כפי שהוא. נשמה חיה, עם עולמה הפנימי, עם מהותה, עם ה"עצם" שמעולם לא נגעת בו. וכאן — כאן — מתחילה עבודת הנישואין האמיתית.

הערה חסידית: חיבור עצמות הכתוב אומר: "והיו לבשר אחד". לא "ונדמו" — אלא "והיו". חיבור של "להיות", של עצם, לא של מראה. בתניא, אגרת הקודש, מבאר הרב הזקן שאהבת ישראל האמיתית תובעת מהאדם לראות בכל יהודי את ה"נשמה", את ה"חלק אלוקה ממעל", מעבר לכל מה שנגלה בחיצוניותו. "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" — הנשמה שבפנים. אם זוהי המצווה כלפי כל יהודי — מה נאמר על בן-הזוג? הבית הוא המקום שבו מוטל עלינו לגלות את הנקודה האלוקית של הקרוב אלינו ביותר, ולא רק של הרחוק. ואולי שם — שם בדיוק — נמצא האתגר הגדול ביותר, ומשום כך גם העומק הגדול ביותר.

סיום: להתחתן מחדש בכל יום כתוב בתורה "אשר אנכי מצוך היום" — ואומרים חז"ל: "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". הכוונה אינה לשחזר ריגוש ישן, אלא לגלות חדש אמיתי. כך הוא גם עם בן-זוגך: אל תחפש להחזיר את ה"דמות" הראשונה שאהבת. היא כבר עשתה את עבודתה — הביאה אותך עד כאן. עכשיו — פקח עיניים, הסתכל על האדם שעומד מולך, ו"התחתן" מחדש. לא עם הדמיון, אלא עם המציאות. לא עם ה"צורה", אלא עם ה"עצם". החופה היא ההתחלה. הנישואין — הם הדרך.