בענין הגעגוע אל הזהות הכוזבת

הנה לשלום מרלי מר ואתה חשקת נפשי משחת בלי כי השלכת אחרי גוך כלחטאי (ישעיהו ל״ח, י״ז)

פתיחה וקושיא יש שאלה שכל אחד שעבר דבר כזה שואל אותה בלילה, כשהוא לבד עם עצמו: "אם ידעתי שזה מר, אם ידעתי שזה הורס אותי — מדוע אני מרגיש שאני מתמוטט ברגע שיצאתי ממנו? מדוע הגוף שלי בוכה על מה שהרס אותי?" הרי זה מעורר תמהון. אדם שיוצא מקשר שהוא מכיר בצלמו שהיה רע לו — בין אם בנישואין, בין אם בעבודה, בין אם בכל חברות שבה שלט בו אדם אחר — הוא אינו מרגיש קלה. הוא מרגיש שהוא אבד. כאילו אין לו חיים בלא אותו אדם. והשאלה חודרת עד העצם: אם הדבר היה מר כל כך, מדוע הכאב על עזיבתו גדול שבעתיים?

ביאור יסוד שתי הנפשות הדרך להבין את זה פותחת דלת שלמה בחסידות. בתניא, מלמדנו רבנו הזקן שיש בכל יהודי שתי נפשות ממש. הנפש האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל — והיא שואפת בטבעה לאלוקות, לאמת, לחיים האמיתיים. ולצדה: הנפש הבהמית, שמהותה חיפוש אחר חיות ותענוג בעולם הזה. כאן צריך להדגיש: הנפש הבהמית אינה רעה במהותה. היא חיה. היא רוצה לחיות. הטרגדיה מתחילה כשהיא מוצאת את מקור חיותה במקום שאינו ראוי לה. כי הנפש הבהמית, מטבעה, לומדת. היא מתרגלת. "הרגל נעשה טבע שני" — זוהי לא אמרה שגורה גרידא, זה תיאור של מנגנון אמיתי בנפש. כשמקור חיצוני מספק לנפש הבהמית את תחושת הערך, את תחושת ה"אני קיים", את תחושת ה"אני שייך" — הנפש הבהמית מכירה בו כמשפיע שלה. כמקור חיותה. ועם הזמן, היא אינה מסוגלת להבחין בין חיות אמיתית לבין ה'סם' שהיא מכורה אליו.

העמקה — כיצד פועלת ה'קליפה' יש אנשים — וזה עניין רוחני, לא אישי — שכל אמנותם היא להציב את עצמם כמקור החיים של הזולת. בשפת החסידות, זוהי בחינת קליפה: כוח שמסתיר את האור האמיתי ומציב את עצמו במקומו. כל שיחה, כל מחווה, כל ביקורת קטנה — הכל נבנה לאט לאט אחד: "ערכך בא ממני. בלעדי אתה אינך כלום." הנפש האלוקית שומעת זאת ויודעת שזה שקר. אבל הנפש הבהמית — שמחפשת חיות, שרוצה לחיות, שצמאה לתחושת ה"אני" — שומעת ומאמינה. לא בשכל, אבל בגוף. בעצבים. בעומק. וזוהי, בלשון החסידות, בחינה דקה של עבודה זרה — כשמדביקים את תחושת ה"חיות" וה"ערך" לדבר אחר מלבד הקב"ה.

החידוש — הגעגוע אל ה'אני' המדומה ועכשיו, הגיע הלב של הדברים. כשאדם סוף סוף יוצא מהקשר ההרסני הזה — הכאב שהוא חש אינו געגוע לאותו אדם. לא לאותו אדם הוא מתגעגע. כי בעמקי לבו הוא יודע שהיה מר. "כל הקשר היה מר עלי", אמר שי, "כל מה שרצו זה את נשמתי." הכאב הוא אחר לגמרי. הוא זעקתה של הנפש הבהמית שאיבדה את 'סם חייה' ואת ה'אני' שנבנה סביבו. האדם אינו מתאבל על "הוא" — הוא מתאבל על ה"אני" המדומה שהיה מורגל אליה. על הזהות שנבנתה סביב אותו קשר. על תחושת הקיום — גם אם הייתה כוזבת. זהו אינו געגוע לאהבה. זהו ייסורי גמילה. כמו מי שגומל מחומר ממכר — גופו זועק, מנגנוני ה"הרגל" בוכים, אבל אין בכך קריאה לחזור. יש בכך עדות שהגמילה התחילה.

העבודה בפועל אם כן, מה עושים עם הכאב? קודם כל — מזהים אותו נכון. הכאב אינו ראיה שאתה צריך לחזור. הוא ראיה שהנפש הבהמית שלך מחפשת מקור חיות, ועד עכשיו הכתובת הייתה הכוזבת. עכשיו, הכתובת צריכה להשתנות. העבודה היא לכוון מחדש את אותה יניקה — לא לדכא אותה, לא לבטל אותה, כי הנפש הבהמית לא נמחית — אלא להפנות אותה למקור האמיתי. תורה ומצוות אינם "חיפוי" על הכאב. הם הכתובת האמיתית שאליה הנפש הבהמית יכולה ללמוד לינוק חיות. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" — ובכל לבבך, שני יצריך — גם היצר, גם הנפש הבהמית, גם הצד שרוצה לחיות — כולם יכולים לפנות למעלה.

סיום הכאב שאתה מרגיש עכשיו אינו עדות לחולשתך. הוא עדות לכך שמשהו חי בך רצה לחיות, ועוד לא מצא את מקומו האמיתי. הנשמה שלך — שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" — לא נפגמה. היא הייתה שם כל הזמן, מחכה. הזהות האמיתית שלך אינה הזהות שנבנתה סביב "הוא". היא הזהות שנבנית סביב "אנכי" — "אנכי ה' אלוקיך."