בענין הנני נותן לו את בריתי שלום

פתיחה פרשת פנחס פותחת בנימה מוזרה. רגע לפני כן – מגפה, זנות, חילול ה'. ועכשיו, ממש בלב הסערה, מגיע פסוק אחד שקט: "הנני נותן לו את בריתי שלום". שלום? דווקא עכשיו? דווקא לו? אחי, שאל את עצמך: מה בדיוק עשה פנחס שהרוויח שכר כזה? ומה הקשר בין קנאות לשלום?

מצבו של זמרי – הייאוש כטענה קיומית זמרי בן סלוא לא היה סתם פושע. הגמרא במסכת סנהדרין מתארת את מה שהוא עשה – ועשה בפרהסיא, בפני משה ובפני כל הקהל. אבל מה שמעניין אותנו איננו המעשה לבד – אלא הטענה שמאחוריו. זמרי עמד שם וטען, בגוף ובנפש: זה מה שאני. לא בחירה, לא מרד מחושב – אלא הצהרה קיומית. "אנוס אני", כביכול. הטבע שלי, הגוף שלי, הכוחות שמושכים אותי – זה אני. אין לי בחירה. אין לי כבר כוח. ומה עשה משה רבינו? הגמרא אומרת: "נתעלמה ממנו הלכה". ומיהו משה? הוא ה"דעת" שבנפש – הוא השכל, הוא הטיעון, הוא הלמדנות. ובאותו רגע, כשזמרי עמד שם עם טענת הייאוש המוחלטת – הדעת נשתתקה. לא מתוך חולשה בלבד, אלא מפני שיש רגעים שבהם השכל אינו מגיע. כשאדם אומר "אין לי כבר בחירה, כבר מאוחר מדי, זה מה שאני" – הוויכוח הרציונלי אינו נוגע בו. הלכה, חשבון, מוסר – הכל נעלם.

פנחס – המרד נגד הייאוש ואז מגיע פנחס. שים לב: פנחס לא בא להוכיח את זמרי. לא בא לנצח אותו בויכוח. הוא בא עם מסירות נפש – כוח שלמעלה מטעם ודעת. הוא עשה מה שעשה, ובמעשהו אמר דבר אחד בלבד: לא. לא גמרנו. הקשר לא נותק. הקנאות של פנחס, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה, אינה כעס על החטא. היא ביטוי עמוק של אהבת ישראל – הסירוב לוותר על יהודי. לא מפני שזמרי הוכיח את עצמו ראוי, אלא מפני שהקשר עצמו הוא מעל ומעבר למעשים. פנחס אמר: גם אם אתה ויתרת על עצמך – אני לא מוותר עליך. זוהי פעולה שאינה מובנת בשכל רגיל. לכן "נתעלמה ממשה" – ולכן דווקא פנחס קם.

החידוש – פנחס שבך ועכשיו, אחי, הנקודה הפנימית. הזוהר הקדוש אומר: "פנחס דא אליהו" – פנחס הוא אליהו הנביא. ואליהו, כידוע, הוא מלאך הברית, הנוכח בכל מילה וברית. כל ברית מילה שנעשית בעם ישראל – אליהו שם. מדוע? כי הוא עד על הברית הנצחית שבין הקב"ה לנשמת ישראל. ברית שאינה תלויה במעשים, בזמן, בנפילות. ברית שאינה ניתנת לביטול. ועכשיו שמע: פנחס – אליהו – מלאך הברית – הוא גם כוח פנימי בנפשך. ה"פנחס שלך" הוא אותה נקודה עמוקה בנשמה, שגם כשכל השאר שתק, גם כשהשכל אמר "אין מה לעשות", גם כשאתה עצמך ויתרת על עצמך – היא לא מוותרת. כי כך כותב אדמו"ר הזקן בתניא: עצם הנשמה אינה נפגמת, ואפילו הרחוק ביותר – קשור בקשר עצמי לאין סוף. זה סוד "בריתי שלום". השלום הפנימי האמיתי אינו שהכל בסדר, אלא שהברית קיימת. שהקשר חי. שה' מאמין בך – גם כשאתה אינך מאמין בעצמך.