בענין חדשים לבקרים רבה אמונתך

נקודה למעשה

הרגע הראשון של הבוקר — לפני הקפה, לפני הטלפון, לפני כלום — הוא הרגע שבו נקבעת כל תודעת היום. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה." לא מנהג. לא הרגל. הכרת תודה על אמון שקיבלת. תחשוב על זה שנייה אחת לפני שאתה מניח את הרגל על הרצפה: הקב"ה הסתכל עליך הבוקר ואמר — אני מאמין בך. במקום לקום עם תחושה שהעולם חייב לך משהו, קום עם ההבנה שאתה חייב לעולם משהו. לא נטל — זכות. לא עומס — שליחות. ואם הקב"ה נתן לך בוקר, לכל הפחות תן לו חיוך.

Questions and answers

Q: איך יתכן שאדם קם אחרי לילה של מנוחה ופותח את עיניו בתלונה?

הרב לנדאו משיב: חדשים לבקרים רבה אמונתך (איכה ג׳, כ״ג) פתיחה יש תופעה שכדאי לעצור עליה רגע. אדם שוכב במיטתו, ישן שנה שלמה, גופו נח, נשמתו חזרה אליו טהורה, יום חדש לפניו — ופותח את עיניו בתלונה. כבד, ממורמר, כאילו כבר נלחם קרב ארוך. השעון המעורר הוא האויב, הבוקר הוא עומס, והיום הוא "עוד יום". איך יתכן? הרי זה הרגע הרענן ביותר של כל ימיו. כל ערב הוא הולך שבור ועייף, וכל בוקר הוא מתחיל מחדש — ובכל זאת, דווקא ברגע ההתחדשות הוא מאנח. הקושיא הזו אינה פסיכולוגית. היא חסידית. והתשובה עליה טמונה בפסוק אחד מאיכה.

Q: מה החידוש שבכל בוקר לפי "חדשים לבקרים"?

הרב לנדאו משיב: הפסוק אומר: "חדשים לבקרים רבה אמונתך". "חדשים לבקרים" — בכל בוקר יש חידוש ממשי. לא רק שהשמש זרחה שוב, לא רק שהגוף נח — אלא שישנה בריאה חדשה. הנשמה שנלקחה בלילה, כפי שנאמר בגמרא ש"שינה אחד מששים מיתה", מוחזרת לגוף כמו שנאמר בתפילת "אלקי נשמה": "נשמה שנתת בי טהורה היא". אין כאן המשכיות פשוטה. יש כאן החזרה. יש כאן בריאה מחדש. הזוהר הקדוש מלמד שבכל לילה ולילה, כשנשמת האדם עולה למעלה, היא עוברת דין — וכשהיא חוזרת בבוקר, זהו אקט של חסד אלוקי מחודש. לא אינרציה קוסמית. לא הרגל עולמי. רצון. ולכן כשאתה פותח את עיניך בבוקר, אתה — במובן עמוק — ברייה חדשה.

Q: של מי האמונה שעליה נאמר "רבה אמונתך"?

הרב לנדאו משיב: אבל החידוש האמיתי במאמר הוא בחצי השני של הפסוק: "רבה אמונתך". כולנו מורגלים להבין את "אמונתך" כאמונתנו בהקב"ה. אבל הפסוק אומר משהו אחר לגמרי. ה"אמונה" כאן — היא אמונתו של הקב"ה בנו. בכל בוקר, כשהקב"ה מחזיר את הנשמה לגוף, הוא עושה זאת מתוך אמון. הוא מסתכל על היהודי הזה — עם כל מה שהיה אתמול, עם כל הקשיים ועם כל הנפילות — ואומר: "אני מאמין בך. יש לך עבודה לעשות. קח את נשמתך בחזרה." זוהי אינה מחשבה שירית. זהו יסוד. האגרת הקדושה מבארת שהחזרת הנשמה בכל בוקר היא ביטוי של אמונה עליונה — שהקב"ה, בהשגחתו הפרטית, מפקיד בידי האדם את כוחותיו מחדש, יום יום, ברגעון ממש.

Q: מה ההבדל בין התחושה "קמתי" לבין התחושה "נבחרתי"?

הרב לנדאו משיב: וכאן הציר. כשאדם מבין את הדבר הזה, משהו בתודעה שלו מתהפך. הוא לא "קם" הבוקר. הוא נבחר הבוקר. יש הבדל תהומי בין שתי התחושות האלה. "קמתי" — זו פעולה עצמית, פסיבית, אינרציאלית. "נבחרתי" — זו בחירה. מישהו הסתכל עליך, שקל, והחליט: הוא מוכן. הוא יכול. תן לו עוד יום. הבעל שם טוב לימד שאין פרט אחד בעולם שאינו בהשגחה פרטית. עד כמה שיתמה האדם — אפילו פעולת היקיצה עצמה אינה מאורע טבעי. היא אקט של שמירה אישית. הקב"ה לא "מניח" לעולם לרוץ מעצמו; הוא בוחר בכל רגע ורגע להחזיק אותו. ואם כן, בוקר הוא לא "עוד יום" — בוקר הוא הודעה. הקב"ה מודיע לך: אני עוד צריך אותך. יש לך שליחות. צא ומלא אותה.

Q: איך לפתוח את הרגע הראשון של הבוקר, לפני הקפה והטלפון?

הרב לנדאו משיב: הרגע הראשון של הבוקר — לפני הקפה, לפני הטלפון, לפני כלום — הוא הרגע שבו נקבעת כל תודעת היום. "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה." לא מנהג. לא הרגל. הכרת תודה על אמון שקיבלת. תחשוב על זה שנייה אחת לפני שאתה מניח את הרגל על הרצפה: הקב"ה הסתכל עליך הבוקר ואמר — אני מאמין בך. במקום לקום עם תחושה שהעולם חייב לך משהו, קום עם ההבנה שאתה חייב לעולם משהו. לא נטל — זכות. לא עומס — שליחות. ואם הקב"ה נתן לך בוקר, לכל הפחות תן לו חיוך.