בענין חינוך של השפעה

נקודה למעשה

אברך יקר — לפני שאתה נכנס הביתה היום, שאל את עצמך שאלה אחת בלבד: כשאני עוסק בחינוך ילדי — האם אני בונה אותו, או שמא אני בונה את האגו שלי על גביו? אם התשובה מכאיבה — זה סימן שהשאלה נגעה במקום הנכון. אין צורך לוותר על הרצון לנחת. צריך לכוון אותו: לחפש לא את הנחת שהילד מביא לך — אלא את הנחת רוח שנוצרת כשנשמה ממלאת את תכליתה. זהו הנחת רוח שעולה ומגיע גם לשמים.

Questions and answers

Q: מי אוהב יותר, האב שמחמיר או האב שמוותר, לפי "אשר יאהב ה' יוכיח"?

הרב לנדאו משיב: פתיחה "אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" — הפסוק תולה את התוכחה באהבה. אבל שאלה פשוטה מנקרת: מי אוהב יותר — האב שמחמיר, או האב שמוותר? ועוד עמוק מכך: כשאב אומר "אני אוהב את ילדי" — מה בדיוק הוא אוהב? את הילד, או את מה שהילד מחזיר לו? שאלה זו אינה שאלה פילוסופית. היא שאלה מעשית, היא שאלה חיה, והיא נוגעת בעצב הרגיש ביותר של כל אברך צעיר שנשמה הופקדה בידו.

Q: מה ההבדל בין חינוך מתוך "קבלה" לחינוך מתוך "השפעה"?

הרב לנדאו משיב: במשנה באבות שנינו: "כל אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה". וביאר רבנו הזקן בתניא שאהבה האמיתית אינה יכולה להיות מותנית בתועלת שמביא האהוב לאוהב — שכן אם כן, האוהב לא אוהב אלא את עצמו. הדברים חדים, ויש לתקוע אותם היטב: ישנן שתי גישות בחינוך. הגישה האחת — גישת ה"קבלה". ההורה, בלא שיבחין בכך, שואל בתוך לבו: מה הילד הזה יביא לי? נחת. אישור. סיפוק. כבוד. תחושה שהצלחתי. גישה זו אינה מגונה מפני שהיא "אנוכית" במובן הגס. היא מגונה מפני שהיא משנה את כל משוואת החינוך: הילד הופך לאמצעי. נשמה טהורה נהפכת לכלי למילוי חסרונותיו הפנימיים של ההורה. הגישה השנייה — גישת ה"השפעה". ההורה שואל שאלה אחרת לגמרי: מה הנשמה הזו צריכה ממני? ההורה הוא צינור, שליח, כלי.

Q: האם ביטול לטובת הילד פירושו ויתור על גבולות?

הרב לנדאו משיב: וכאן הערה חיונית, שבלעדיה הדברים עלולים להתפרש כהיפוכם. ביטול אינו ויתור. אדרבה. הפסוק אומר: "אשר יאהב ה' יוכיח". דוקא מתוך אהבה — התוכחה. דוקא מתוך ביטול מוחלט לטובת הילד — הגבולות, הסדר, הסמכות. כי המטרה היא שליחותו של הילד, ונשמה אינה יכולה למלא שליחותה ללא מסגרת, ללא כוון, ללא יד מכוונת. הורה שמוותר על הכל "מאהבה" — אינו מבטל את עצמו; הוא מבטל את הילד. הוא בוחר בנוחות הרגעית שלו — הנוחות שלא להיות ה"רע" בעיני הילד — על פני הצורך האמיתי של הנשמה שבידו. זהו בדיוק ההיפוך: לא ביטול של ה"אני", אלא שלטון ה"אני" בלבוש של חמלה.

Q: מה מלמדת אהבת יעקב אבינו לכל בניו על חינוך?

הרב לנדאו משיב: נביא דוגמא מן האבות. יעקב אבינו אהב את כל בניו — כולם, שבטי י-ה. גם את אלו שגרמו לו צער עמוק, כאחי יוסף שהביאו עליו עשרים ושתים שנות אבל. אהבתו לא הייתה תלויה ב"נחת" שקיבל. לא הייתה מותנית בהתנהגותם. הוא ראה בכל אחד מהם פיקדון מאת ה', נשמה עם שליחות, ותפקידו — לסייע לה לצאת מהכח אל הפועל. זוהי אהבת "אבי האומה". לא אהבה תלויה בדבר — אלא אהבה הנובעת מעצם הפיקדון.

Q: איזו שאלה צריך אברך לשאול את עצמו לפני שהוא נכנס הביתה?

הרב לנדאו משיב: אברך יקר — לפני שאתה נכנס הביתה היום, שאל את עצמך שאלה אחת בלבד: כשאני עוסק בחינוך ילדי — האם אני בונה אותו, או שמא אני בונה את האגו שלי על גביו? אם התשובה מכאיבה — זה סימן שהשאלה נגעה במקום הנכון. אין צורך לוותר על הרצון לנחת. צריך לכוון אותו: לחפש לא את הנחת שהילד מביא לך — אלא את הנחת רוח שנוצרת כשנשמה ממלאת את תכליתה. זהו הנחת רוח שעולה ומגיע גם לשמים.