בענין ושמחת בכל הטוב

ושמחת בכלהטוב אשר נתןלך ה׳ אלקיך וגו' (דברים כ״ו, י״א)

פתיחה יש שאלה שמלווה הרבה יונגע לייט — ולא תמיד אומרים אותה בקול. הוא יושב לארוחת שבת, הבית מלא, השולחן ערוך, הילדים שמחים. ורגע אחד עובר לו במחשבה: אני נהנה מדי. מה פירוש כל הטוב הזה? האם זה בסדר? תחושה עמומה של אשמה, כאילו ההנאה עצמה היא חסרון רוחני. כאילו כדי להיות אדם קדוש, צריך קצת לסבול. מאין בא הרעיון הזה? ומה אמת בו?

ביאור התורה מצווה מפורשות: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך". לא "וסבלת", לא "ובכית" — אלא "ושמחת". ה' נתן לך טוב, ורצונו הוא שתשמח בו. ועוד יותר מכך — הירושלמי בסוף קידושין קובע: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל". שים לב: לא על מה שאכל בשוגג ולא התכוון לשם שמים — אלא על מה שסירב לאכול. על הטוב שה' הגיש לו, והוא דחה אותו. אם כן, ההבחנה שהתורה מבקשת מאיתנו אינה בין הנאה לסבל. ההבחנה היא בין היתר לאיסור. מה שה' התיר — אכול, שמח, תהנה. מה שה' אסר — פרוש, הישמר. הרשימה לא נעשית על ידך ועל ידי הרגשותיך, אלא על ידי הקב"ה ועל ידי תורתו. ולכן מי שממציא לעצמו פרישות שהתורה לא דרשה ממנו, ומניח שבכך הוא מרוויח נקודות רוחניות — טועה יסודית. כפי שהגמרא אומרת על הנזיר: "ואם זה שציער עצמו מן היין בלבד צריך כפרה, כל שכן המצער עצמו מכל דבר".

הערה א': החטא האמיתי אבל עכשיו נגיע לנקודה החדה באמת. נניח שאדם נהנה מהמתנה שה' נתן לו — הארוחה הטובה, הבית הנאה, ההצלחה בעסקים. שאלה: מתי ההנאה הזו הופכת לבעיה? לא כשהוא נהנה. אלא כשהוא שוכח ממי קיבל. זהו עיקר הדבר. החטא אינו ההנאה מהמתנה — החטא הוא שכחת הנותן. הגמרא בברכות אומרת על מי שנהנה מפירות העולם הזה בלא ברכה, שהוא "כאילו מעל". לא שאכל דבר אסור — אלא שנהנה מבלי להכיר בנותן. וזוהי כפיות טובה במובנה העמוק ביותר. ומצד שני — גם ההיפך הוא כפיות טובה. אם ה' פתח לך שערי ברכה, וסגרת אותם לפניך בידיים עצמך, ואמרת "לא, אני עדיף מבלי זה" — אתה לא ענו. אתה גאוותן. אתה חושב שאתה יודע טוב יותר מהקב"ה מה מתאים לך.

הערה ב': עבודה בגשמיות זה בדיוק מה שהבעל שם טוב הוריד לעולם. לפני הבעש"ט, היה נפוץ הנתיב של סיגופים, תעניות, פרישה מן החיים — כדרך העיקרית לקדושה. הבעש"ט לימד אחרת: עבודה בגשמיות. לא לברוח מהעולם, אלא לרומם אותו. לאכול — ולברך. להינות — ולזכור את הנותן. להיות בתוך החיים — ולחבר כל פרט לשורשו האלוקי. כי הגשמיות המותרת — זוהי קליפת נוגה, כמו שמבואר בתניא. יש בה ניצוץ שאפשר לרומם אותו ואפשר, חס ושלום, להפילו. הדרך לרומם אותו אינה דחייתו — אלא קבלתו מתוך קשר עם המקור. אכילה לשם שמים, שמחה מתוך הכרת הטוב — אלו הן הן עבודת הבירורים שעבורה ירדה הנשמה לעולם הזה.

סיום אז בפעם הבאה שאתה יושב לסעודת שבת, ועובר לך אותו רגע של "האם מותר לי ליהנות כל כך?" — דע לך: כן. מותר. זה יותר מזה — זה רצון ה'. תהנה מהארוחה. תהנה מהבית. תהנה מהמשפחה, מההצלחה, מהיום הטוב. רק אל תשכח ממי קיבלת את כל זה. כי ההנאה הגדולה ביותר — היא הדביקות בנותן המתנה. ואותה דביקות מתעצמת דוקא דרך ההנאה ממתנותיו, כשאתה נהנה מהן בתודה ובהכרה. "ושמחת בכל הטוב" — לא למרות הטוב, בתוכו.