בענין עמו אנכי בצרה

בכלצרתם (לא) [לו] צר וגו' (ישעיהו ס״ג, ט׳)

פתיחה יש רגע שכולנו מכירים אותו. חבר פותח את לבו. הוא מספר על משהו כבד — אבחנה קשה, פרידה, אכזבה שלא ידעת שהיא בכלל אפשרית. ואתה, מתוך רצון אמיתי לעזור, מיד מוצא את עצמך אומר: "אני מבין אותך, גם אני עברתי משהו כזה..." ואז אתה מספר. על עצמך. בלי שהרגשת, הכאב שלו הפך לפתח לסיפור שלך. נשאל בפשטות: האם זוהי עזרה? האם זוהי נשיאה בעול? או שמא זוהי, בלי כוונה רעה כלל, חטיפת כאבו של הזולת?

ביאור החילוק ישנן שתי דרכים להיות נוכח בצערו של חבר. האחת — ואנחנו יודעים אותה היטב — היא מה שאפשר לקרוא לה אמפתיה אינסטרומנטלית. הדרך הזו אומרת: "אני כאן איתך, כי גם אני הייתי שם." הכוונה טובה, האהבה אמיתית. אבל הפנים — הפנים פונות פנימה. כשאנו אומרים "אני מרגיש אותך כי עברתי את זה", אנחנו לא נכנסים לתוך הכאב שלו; אנחנו מזמינים אותו לצאת ממנו ולהיכנס לסיפור שלנו. בלשון עממית: אנחנו מראים לו את הצלקת שלנו. הדרך השנייה קשה יותר, כי היא דורשת משהו שלא תמיד יש לנו: ביטול עצמי אמיתי. היא אומרת: "אני לא יודע מה אתה מרגיש. לא עברתי את זה. ואני כאן איתך." לא הזדהות על בסיס ניסיון משותף — אלא נוכחות על בסיס אחדות פשוטה. זוהי נשיאה בעול.

עומק הענין — עמו אנכי בצרה פסוק אחד בתהלים שם זאת באופן חד ועמוק: "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו). שימו לב ללשון. לא: "אני מבין את צרתו." לא: "גם אני עברתי צרה." אלא: עמו — בצרה שלו. הצרה היא שלו, ייחודית לו, ובלתי-ניתנת-להעברה. ה' אינו בא ואומר לנו "אני יודע מה אתה עובר כי גם אני...". ה' יורד אל תוך הצרה הפרטית, ונמצא שם, אתנו. זהו הארכיטיפ של נשיאה בעול: לא ההבנה, אלא הנוכחות. לא "אני יכול להסביר לך את כאבך" — אלא "אני כאן בתוכו איתך." הקושי הגדול הוא שנוכחות כזו דורשת ביטול של ה'אני' שלנו. כל עוד ה'אני' שלי עומד במרכז — גם אם הוא עומד שם בשם אמפתיה — הריני תופס מקום שצריך להיות פנוי לכאבו של חברי.

הערה מתורת החסידות בתניא, פרק לב, מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" על בסיס אחדות הנשמות. הנשמות כולן שורשן באחד, ולכן כאבו של חברך אינו ענין זר לך — הוא, ברובד העמוק, כאבך שלך. לא בגלל שעברת ניסיון דומה, אלא בגלל שאתה ואחיך — נשמה אחת היא ביסודה. מכאן מובן החילוק שבין רחמנות לבין נשיאה בעול. רחמנות נוברת ממרחק — אני רואה אותך מלמעלה, מרחם עליך, אולי אף משווה את מצבי למצבך. נשיאה בעול דורשת ירידה: לרדת מן הגובה של "הניסיון שלי" ולשבת על הרצפה איתו.

הדוגמא מרעי איוב ספר איוב מעמיד לנו תמונה שאי-אפשר לשכוח. שלושת רעיו של איוב שמעו על צרתו, באו מדרכים רחוקות, וישבו איתו "שבעת ימים ושבעת לילות" — ולא דיברו דבר, "כי ראו כי גדל הכאב מאד" (איוב ב, יג). שבעה ימים. שתיקה. זה לא עצלנות ולא חוסר מילים — זוהי שתיקה שיש בה נוכחות מלאה. הם היו שם, כולם, בלי לנסות לתקן, להסביר, או לספר על ניסיונם הם. הבעיה התחילה — ורבים יודעים זאת — רק כשפתחו את פיהם. כשהחלו להסביר ולהצדיק ולתת עצות, הם איבדו את מה שהיה להם: את הנוכחות הפשוטה, הרועמת בשתיקתה.