ויאמר זכר ליציאת מצרים
פתיחה וקושיא שלוש פעמים ביום, יהודי פותח את פיו ואומר: "זכר ליציאת מצרים." בתפילת שחרית, במנחה, בערבית — שוב ושוב, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ולא רק ביום — אף בלילה תקנו חז"ל להזכירה. אדם עשוי לשאול בלבו: מה פשר החזרה הזו? הנס היה נס גדול — אין ספק בכך. אבל כבר ידעתי אותו. אמרתי אותו אלף פעם. מה מוסיף לי לאומרו אלף ואחת? התשובה לשאלה הזו היא, בעצם, סוד שלם של עבודת ה' יומיומית.
מהות 'מצרים' — מיצר וגבול המילה "מצרים" אינה רק שם של מקום על המפה. היא נושאת בתוכה הגדרה נפשית עמוקה. "מצרים" מלשון מיצר — צרות, גבול, חנק. זהו מצב שבו ראיית האדם מצטמצמת, כאילו מסתכל הוא דרך נקב צר של מנהרה ואינו רואה אלא את מה שלפניו ממש. אין לו מרחב, אין לו עומק, אין לו אוויר. כמה פעמים ביום מרגיש יהודי — יונגערמאן, בעל הבית, אברך — שהוא שם? בפרנסה שאינה זורמת, בשלום בית שמתוח, בחינוך הילדים שאינו פשוט, ברוחניות שנדמית יבשה. "כך זה, כך יישאר, אין מוצא" — זוהי ה'ראיית מנהרה'. זהו ה'מצרים' הפרטי.
הכח שהוטבע ביציאה אבל הקב"ה לא רק הוציא את ישראל ממצרים הפיזית. ביציאה ההיא — "בחוזק יד" — הוא טבע בטבע נפשו של כל יהודי לדורות עולם כח אמיתי: הכח לצאת מן המיצרים. כפי שמבואר בתורת הבעל שם טוב, עניינה הפנימי של יציאת מצרים הוא יציאה מן הגבולות ומן הצמצום — לא פעם אחת בהיסטוריה, אלא כח חי הנמצא בנפש ממש. אותו כח לא פג. הוא רק ממתין להיות מופעל.
הדיבור הוא המפתח וכאן מגיע העומק: כיצד מפעילים אותו? הנביא אמר: "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה." שימו לב למהלך: הקריאה — הדיבור — היא שפותחת את המרחב. לא המחשבה בלבד, לא הכוונה הכמוסה בלב, אלא הקריאה בפה: "מן המצר קראתי יה." כך בדיוק עובד הזכר ליציאת מצרים. כשיהודי פותח פיו ואומר את התיבות האלה — "זכר ליציאת מצרים" — אין זה רק תיאור של מה שהיה. זוהי פעולה. בדיבורו, הוא מעורר את הכח הגנוז בנפשו, ומבצע ביציאתו האישית ממצרים שלו — כאן, עכשיו, בבוקר הזה. הדיבור אינו הכנה ליציאה. הדיבור הוא היציאה.
נקודה למעשה
אז הנה הכלי, ידידי. בפעם הבאה שתעמוד בתפילה ותגיע למילים "זכר ליציאת מצרים" — עצור שניה. שאל את עצמך: מה הוא ה'מצרים' שלי כרגע? מה הוא המיצר הספציפי שבו אני מרגיש תקוע הבוקר? בפרנסה? ביחסים? בתוך ראשי? ואז — אמור את התיבות. לא כהרגל. אמור אותן כמי שמשתמש בכח שניתן לו מסיני. כי כך הם: "מן המצר קראתי יה" — והמרחב נפתח. שלוש פעמים ביום, שלוש הזדמנויות ממשיות. לא לזכור נס מן העבר — אלא לעשות נס בהווה.
Questions and answers
Q: מדוע אנו מזכירים יציאת מצרים שלוש פעמים ביום ואף בלילה?
הרב לנדאו משיב: פתיחה וקושיא שלוש פעמים ביום, יהודי פותח את פיו ואומר: "זכר ליציאת מצרים." בתפילת שחרית, במנחה, בערבית — שוב ושוב, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ולא רק ביום — אף בלילה תקנו חז"ל להזכירה. אדם עשוי לשאול בלבו: מה פשר החזרה הזו? הנס היה נס גדול — אין ספק בכך. אבל כבר ידעתי אותו. אמרתי אותו אלף פעם. מה מוסיף לי לאומרו אלף ואחת? התשובה לשאלה הזו היא, בעצם, סוד שלם של עבודת ה' יומיומית. מהות 'מצרים' — מיצר וגבול המילה "מצרים" אינה רק שם של מקום על המפה. היא נושאת בתוכה הגדרה נפשית עמוקה. "מצרים" מלשון מיצר — צרות, גבול, חנק. זהו מצב שבו ראיית האדם מצטמצמת, כאילו מסתכל הוא דרך נקב צר של מנהרה ואינו רואה אלא את מה שלפניו ממש. אין לו מרחב, אין לו עומק, אין לו אוויר.
Q: מה מסתתר בתשובה לשאלה למה חוזרים כל יום על זכירת יציאת מצרים?
הרב לנדאו משיב: התשובה לשאלה הזו היא, בעצם, סוד שלם של עבודת ה' יומיומית.
Q: מה המשמעות הפנימית של המילה "מצרים"?
הרב לנדאו משיב: מהות 'מצרים' — מיצר וגבול המילה "מצרים" אינה רק שם של מקום על המפה.
Q: איך נראה מצב של "מיצר" אצל האדם?
הרב לנדאו משיב: זהו מצב שבו ראיית האדם מצטמצמת, כאילו מסתכל הוא דרך נקב צר של מנהרה ואינו רואה אלא את מה שלפניו ממש.
Q: על מה לחשוב כשאני אומר בתפילה "זכר ליציאת מצרים"?
הרב לנדאו משיב: אז הנה הכלי, ידידי. בפעם הבאה שתעמוד בתפילה ותגיע למילים "זכר ליציאת מצרים" — עצור שניה. שאל את עצמך: מה הוא ה'מצרים' שלי כרגע? מה הוא המיצר הספציפי שבו אני מרגיש תקוע הבוקר? בפרנסה? ביחסים? בתוך ראשי? ואז — אמור את התיבות. לא כהרגל. אמור אותן כמי שמשתמש בכח שניתן לו מסיני. כי כך הם: "מן המצר קראתי יה" — והמרחב נפתח. שלוש פעמים ביום, שלוש הזדמנויות ממשיות. לא לזכור נס מן העבר — אלא לעשות נס בהווה.