בענין עבדו את ה' בשמחה

עבדו אתה׳ בשמחה באו לפניו ברננה (תהלים ק׳, ב׳)

פתיחה יש לך ילד שיושב ומסתכל עליך. הוא לא בודק את הטיעונים שלך. הוא בודק את הפנים שלך. זוהי נקודת הפתיחה שלנו. ולפניה צריכים אנו לשאול שאלה פשוטה: הרי ידוע ש"עבדו את ה'" – עיקר העבודה הוא קיום המעשה, קבלת עול מלכות שמים, ציות הנובע מהכרה בגדלות הבורא. מה מוסיפה התיבה "בשמחה"? הרי עבד שמקיים פקודת אדונו – קיים. מה נפקא מינה אם בשמחה אם לאו? אלא שכאן גנוז חידוש גדול.

תנועה ראשונה: מה קורא הילד בפניך שאל את עצמך: כשאתה חוזר מתפילה, מה קורא ילדך בפניך? כשאתה מכין עצמך לשבת קודש, האם הוא רואה אדם שנכנס לארמון המלך – או אדם שנכנס לבצע שוב תפקיד שעייף ממנו? הילד אינו שומע רק את מה שאתה מאמין בו. הוא "קורא" אותך כדי לדעת אם כדאי להאמין. זו אינה תיאוריה פסיכולוגית – זו עובדה חינוכית המושרשת בעומק הנשמה. כל ילד מחפש עדות חיה: "האם הדרך הזו שווה? האם היא עושה למי שהולך בה – חיים?" ולכן, "אם יאמר תלמיד: למה אני צריך לשמח? הרי אני מקיים" – הגמרא במסכת שבת אומרת שהשכינה אינה שורה אלא מתוך שמחה. וכשאין שמחה, לא רק שהאדם עצמו מרגיש זאת – גם הסביבה, וגם הילד הקטן, מרגישים בחסרונה.

תנועה שנייה: עבד ממליך – החילוק המרכזי כאן מגיעים ללב הדברים. עבד יכול לציית מתוך מרירות. הוא ממלא פקודות, הוא אפילו נאמן – אבל פניו מעידות על כורח. ה"עבדו את ה'" לבדו יכול להיות כזה: קבלת עול יבשה, מצוות ומעשים טובים שנעשים מתוך הכרח והרגל, בבחינת עבד הירא ממלקות. אבל הרמב"ם בהלכות לולב כותב דבר חריף: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה... עבודה גדולה היא". שמחה אינה פרי של העבודה – היא עצם מדרגת העבודה. וכאן החידוש: "עבדו את ה' בשמחה" – "עבדו" לחוד יכול להיות עבד. אבל "בשמחה" – זוהי המלכה. כי מלך אינו מוכתר על ידי עבדים הממלאים פקודה. מלך מוכתר על ידי בני אדם שבחרו בו בשמחה, שמכריזים בעצם בחירתם: "לא כי כפו עלי הר כגיגית – אלא כי בחרתי בך". כשאתה עובד את ה' בשמחה, אתה לא רק מקיים מצוה – אתה מכתיר מלך. בכל תנועת שמחה אתה אומר לעולם: "לא ציית בעל כרחי. בחרתי." הבעל שם טוב הקדוש לימד שהשמחה היא מן הכלים הגבוהים ביותר בעבודת ה', ושהעצבות היא מניעה גדולה מכל המניעות. אבל כאן נוסיף עוד נדבך: השמחה אינה רק עניין שבין האדם לקונו. היא פעולה החוצה כלפי חוץ. היא העדות החזקה ביותר שיש לאמיתות הדרך.

תנועה שלישית: הממלכה שמושכת איש אינו רוצה להצטרף לתנועה של ממורמרים. אפילו אם הם צודקים בכל טיעון. אפילו אם הם מקיימים הכל. המרגלים – כך מצינו – לא שיקרו בעובדות. הארץ אכן מלאה בענקים וערים בצורות. אבל הם הביאו את הדיווח הנכון ברוח שגויה: מתוך פחד, מרירות, ויאוש. והתוצאה – דור שלם שביכה לחינם. כי אין דבר שמדביק יותר מן העצבות, ואין דבר שמשתק יותר מן המרירות. הילדים שלנו – הם שומעים. הם רואים. ואם ביתנו הוא ממלכה שמחה, שבה התורה היא גאווה ולא משא, שבה השבת היא ארמון ולא כבלים – הם ירצו להיות חלק ממנה. תניא כותב שדאגה ועצבות מונעות מהאדם להשיג דביקות. אבל עבורנו – ההורים הצעירים הנושאים בית שלם – יש בכך עוד ממד: העצבות בעבודת ה' לא רק מרחיקה אותנו מהקב"ה. היא מרחיקה את ילדינו.