בענין שבע יפול צדיק וקם

כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה (משלי כ״ד, ט״ז)

פתיחה "כי שבע יפול צדיק וקם." עמוד על הפסוק הזה רגע. יש בו קושיא שפשוט לא מניחה את הדעת: מדוע הצדיק נופל מלכתחילה? אם הוא צדיק – שישמור על עצמו! אם הוא גדול – שיזהר! הרי כל ענין הצדיקות הוא שלא ליפול! ואם כבר נפל – מה גדולה יש כאן שקם? שיעמוד מראש ולא יצטרך לקום! אבל הפסוק אומר דבר אחר לגמרי. הוא אינו מתנצל על הנפילה. הוא מציג אותה כחלק מהתמונה של הצדיק. "שבע יפול" – ואחר כך "וקם". זוהי הדרך. לא בכדי.

המשל: מה שהמערכת עושה לנו נסתכל על דבר פשוט שכולנו מכירים. ילד גדל בבית ספר. כל המערכת בנויה על דבר אחד: אל תטעה. קבל ציון טוב, אל תכשל, אל תצא מהשורה. ה'מצטיין' הוא זה שמצייד עצמו בציונים מושלמים ועולה לאוניברסיטה ואחר כך... עובד בחברה של מישהו אחר. ומי הוא אותו 'מישהו אחר'? לעיתים קרובות הוא בדיוק הילד שה'מצטיין' הסתכל עליו בבוז. זה שלא הצליח לשבת בשקט. שקיבל ציונים רעים. שכשל ונפל ואחר כך קם, ניסה שוב, נכשל שוב, ושוב קם – וכך בנה, מתוך כל הכישלונות הללו, משהו שרק הוא יכול היה לבנות. זה לא מקרה. זו שיטה. המערכת שבנויה למנוע כישלון, מונעת בד בבד את הצמיחה האמיתית. כי ה'שריר' שמאפשר לאדם לעמוד, מתחזק דווקא על ידי הנפילה. מי שלא נפל מעולם – לא יודע לקום.

הנמשל: היצר שמשחק עם הראש אברך יקר, עכשיו תרגיש איפה זה נוגע. כמה פעמים נפלת ביעד רוחני שהצבת לעצמך – בלימוד, בתפילה, בענין מסוים שלקחת על עצמך – ואחרי הנפילה הגיע הקול הזה: "שוב. אתה לא משתנה. אתה לא יוצלח. לא כדאי אפילו לנסות." היצר הרע פועל בדיוק כמו אותה מערכת. הוא משכנע אותך שנפילה רוחנית היא סוף פסוק. שאם נפלת, הוכחת שאתה פגום מיסודו. ובכך הוא משתק אותך לגמרי. על כך כותב רבינו הזקן באגרת הקודש: אסור לאדם להיות עצוב ומדוכא מחמת נפילותיו – שכן עצבות זו עצמה היא מניעה גדולה מכל מניעה אחרת. ובפרק כ"ה בתניא הוא מגלה שהיצר הרע מפיל את האדם בדכדוך ועצבות כדי שלא יעסוק בעבודת ה'. כלומר, הכלי של היצר אינו הנפילה עצמה – הכלי שלו הוא הייאוש שמגיע אחריה.

הביאור: הנפילה היא חלק מהתוכנית עכשיו לעיקר. "כי שבע יפול צדיק וקם" – הפסוק לא אומר: 'הצדיק נפל, ולמרות זאת קם.' הוא אומר: הצדיק נופל – וקם. זו הדרך שבה הקב"ה בונה צדיקים. הנפילה אינה תקלה שאין להסבירה. היא 'שכר הלימוד' ששולמים עבור הגדלות האמיתית. היסוד הידוע של הבעש"ט הקדוש הוא 'ירידה צורך עליה' – הירידה אינה מכשול בדרך אל העליה, היא עצמה מאפשרת את העליה. דווקא כשאדם יורד למקום נמוך, מתגלים בו כוחות עמוקים שלא ידע שיש לו. הוא נאלץ לחפש, לשאול, לאחוז שוב בשורשו – ומתוך זה הוא עולה למקום שלא יכול היה להגיע אליו בדרך ישרה ולינארית. זהו הסוד של "שחורה אני ונאוה" – השחרות עצמה, הצד הכהה של עבודת ה', אינה סתירה ליפי, היא חלק ממנו. הכהות אינה עדות לכישלון, היא עדות לתהליך.