בענין ששת ימים תעבוד ויום השביעי
ששת ימים תעבד ועשית כלמלאכתך (שמות כ׳, ט׳)
פתיחה פעם בא אלי אב ובכה. "רבי, בני הפסיק לשמור שבת. סתם כך, ליל שישי אחד – ועזב." שאלתי אותו שאלה אחת בלבד: "כיצד נראה השבוע שלו?" ענה האב: "לא ישיבה, לא עבודה. אינו עושה שום דבר רע." אמרתי לו: "שמע – זה בדיוק הבעיה."
א. שני ציוויים או מהלך אחד? הפסוק אומר: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך". וי"ל, מה ה"ו" שם לעשות? "ויום השביעי" – מה הקשר? אם רצתה התורה לצוות על שני דברים נפרדים, היה לה לפתוח פרשיה בפני עצמה: "שמור את יום השבת". אבל התורה כתבה הכל ברצף אחד: ששת ימים תעבוד – ויום השביעי שבת. ה"ו" אינה "ו' הפרדה", היא "ו' החיבור". זה לא שני ציווים, זה מהלך אחד. הראשון הוא ההכנה, השני הוא השיא. חז"ל ביטאו זאת במילים שכולנו שמענו: "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת". אבל לרוב אנו שומעים את המשפט הזה כ"עצה טובה" או "סדר יום נכון". לאמיתו של דבר זהו יסוד בנוי: אין אכילה בשבת בלא טורח בחול. לא כתקנה מוסרית, אלא כמציאות רוחנית. השבת אינה "אי קדוש" שצף באמצע השבוע. היא פסגה. ואין פסגה בלא הליכה.
ב. כשהשבוע ריק – השבת מרגישה כלוב כאן עצם הנקודה האנושית, יונגערמאן. כשאדם חי שבוע של בטלה – לא עוון, לא שאט נפש, סתם... ריקנות – השבת שמגיעה אינה נחשת כ"מעין עולם הבא". היא נחשת ככפייה. "עוד שש ועשרים שעות שאני לא יכול..." – ואדם לא יכול לשאת כפייה שאינה שלו. כשאין "מעשה" ואין "עבודה" בשבוע, אין ל"שבת" ממה לנוח. אין ממה לנשום. אין לאן להתעלות. התניא מדגיש כי גם הבינוני עלול להרגיש קטנות ודכדוך שאינם באים מחטא, אלא ממצב הנפש. ק"ו כאן: ריקנות של ששת ימים יוצרת חלל בנפש שהשבת אינה יכולה למלאו – כי היא לא נועדה למלא חלל, אלא לאשר הישג.
ג. המסקנה: תקן את הששה, השביעי יתוקן לאב אמרתי: "תמצא לבנך עבודה." שבועיים לאחר מכן חזר הבן לשמור שבת. לא מפני שהחמיר בהלכה. לא מפני שנאמרה לו דרשה. אלא מפני שכשיש "ששת ימים תעבוד" – יש לאן לנוח. יש ממה לקבל שבת. האמת היא שזה גם היסוד החסידי של "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) שהביאו בעלי החסידות כבסיס לעבודת הבירורים: ה"מלאכה" של ימי החול, בין שהיא מלאכת פרנסה בין שהיא מלאכת תורה, אינה ניגוד לקדושה – היא הכלי שמכשיר את האדם לקבלה. אין חול ו"קודש" כשתי רשויות נפרדות; יש חול שמוביל לקודש, פרוזדור המוליך לטרקלין.
נקודה למעשה
אם השבת שלך מרגישה כמשא ולא כמתנה – אל תוסיף חומרות בשבת. בדוק את ששת הימים. מצא "מלאכה" – בתורה, בפרנסה, בחסד, בלימוד. לא כדי "להיות עסוק", אלא כדי שיהיה לך ממה לנוח. "תקן את ששת הימים – ויום השביעי יתתקן מאליו."
Questions and answers
Q: מה שאל הרב לנדאו אב שבכה על בנו שהפסיק לשמור שבת?
הרב לנדאו משיב: ששת ימים תעבד ועשית כלמלאכתך (שמות כ׳, ט׳) פתיחה פעם בא אלי אב ובכה. "רבי, בני הפסיק לשמור שבת. סתם כך, ליל שישי אחד – ועזב." שאלתי אותו שאלה אחת בלבד: "כיצד נראה השבוע שלו?" ענה האב: "לא ישיבה, לא עבודה. אינו עושה שום דבר רע." אמרתי לו: "שמע – זה בדיוק הבעיה." א. שני ציוויים או מהלך אחד? הפסוק אומר: "ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך". וי"ל, מה ה"ו" שם לעשות? "ויום השביעי" – מה הקשר? אם רצתה התורה לצוות על שני דברים נפרדים, היה לה לפתוח פרשיה בפני עצמה: "שמור את יום השבת". אבל התורה כתבה הכל ברצף אחד: ששת ימים תעבוד – ויום השביעי שבת. ה"ו" אינה "ו' הפרדה", היא "ו' החיבור". זה לא שני ציווים, זה מהלך אחד. הראשון הוא ההכנה, השני הוא השיא.
Q: מדוע השבת מרגישה ככפייה למי שחי שבוע של בטלה?
הרב לנדאו משיב: כאן עצם הנקודה האנושית, יונגערמאן. כשאדם חי שבוע של בטלה – לא עוון, לא שאט נפש, סתם... ריקנות – השבת שמגיעה אינה נחשת כ"מעין עולם הבא". היא נחשת ככפייה. "עוד שש ועשרים שעות שאני לא יכול..." – ואדם לא יכול לשאת כפייה שאינה שלו. כשאין "מעשה" ואין "עבודה" בשבוע, אין ל"שבת" ממה לנוח. אין ממה לנשום. אין לאן להתעלות. התניא מדגיש כי גם הבינוני עלול להרגיש קטנות ודכדוך שאינם באים מחטא, אלא ממצב הנפש. ק"ו כאן: ריקנות של ששת ימים יוצרת חלל בנפש שהשבת אינה יכולה למלאו – כי היא לא נועדה למלא חלל, אלא לאשר הישג.
Q: מה קרה לבן אחרי שמצא עבודה, ומה הלימוד מכך על ששת הימים והשבת?
הרב לנדאו משיב: לאב אמרתי: "תמצא לבנך עבודה." שבועיים לאחר מכן חזר הבן לשמור שבת. לא מפני שהחמיר בהלכה. לא מפני שנאמרה לו דרשה. אלא מפני שכשיש "ששת ימים תעבוד" – יש לאן לנוח. יש ממה לקבל שבת. האמת היא שזה גם היסוד החסידי של "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) שהביאו בעלי החסידות כבסיס לעבודת הבירורים: ה"מלאכה" של ימי החול, בין שהיא מלאכת פרנסה בין שהיא מלאכת תורה, אינה ניגוד לקדושה – היא הכלי שמכשיר את האדם לקבלה. אין חול ו"קודש" כשתי רשויות נפרדות; יש חול שמוביל לקודש, פרוזדור המוליך לטרקלין.
Q: מה סיפר האב על השבוע של בנו שעזב את השבת?
הרב לנדאו משיב: סתם כך, ליל שישי אחד – ועזב." שאלתי אותו שאלה אחת בלבד: "כיצד נראה השבוע שלו?" ענה האב: "לא ישיבה, לא עבודה.
Q: מה לעשות אם השבת שלך מרגישה כמשא ולא כמתנה?
הרב לנדאו משיב: אם השבת שלך מרגישה כמשא ולא כמתנה – אל תוסיף חומרות בשבת. בדוק את ששת הימים. מצא "מלאכה" – בתורה, בפרנסה, בחסד, בלימוד. לא כדי "להיות עסוק", אלא כדי שיהיה לך ממה לנוח. "תקן את ששת הימים – ויום השביעי יתתקן מאליו."