ויאמר והחזקת בו

וימוך אחיך... והחזקת בו והחזקת בו וגו' (ויקרא כ״ה, ל״ה)

פתיחה יש מילה שהעולם גוזל מאיתנו בשקט. לא בכוח, אלא בהחלפה איטית, מילה במילה, עד שאנחנו מאבדים את הדרך. המילה היא: צדקה. שואלים את היונגערמאן: "מהי צדקה?" — והוא מרגיש שהוא יודע. לתת. לרחם. להיות בעל לב טוב. ולאמת, זה לא שקר. אבל זה לא הכל. ובמקום שבו חסרה הנקודה האחרונה, נכנסת לה תפיסה זרה ומסוכנת: "צדק חברתי" — לקחת מזה ולתת לזה, ולקרוא לזה "חמלה". התורה קוראת לזה בשם אחר לגמרי.

ביאור: צדקה — לא חסד, אלא צדק הדבר הראשון שצריך לדעת הוא פשוט, אך יסודי: המילה צדקה אינה תרגום של "charity". אינה מלשון חסד ורחמנות בלבד. היא מלשון צדק — דין, ויושר, וסדר אלוקי. כתוב: "עשה צדקה ומשפט" — הכתוב מחבר את שניהם יחדיו, כי בעמקם הם אחד. צדקה היא לא מעשה של טוב לב וולונטרי. היא מצוה — מלשון צו. חובה שנצטווינו עליה מפי הגבורה. וכשאדם נותן צדקה, הוא אינו "עושה טובה" — הוא משיב את הסדר הנכון לעולם. הכסף שבידו, יש לו ייעוד אלוקי. הנתינה אינה ויתור, היא השבה למקומה הראוי. זהו ההבדל שבין "לקחת מזה ולתת לזה" לבין "לתת ממה שהקב"ה נתן לך כדי שתעביר הלאה". הראשון — שוד מוסווה. השני — שליחות.

הרמב"ם: ועל גבי כולם הרמב"ם מונה שמונה מעלות בצדקה. וכל לומד מכיר אותן. אבל צריך לעצור ולהרגיש: מה עומד בראש הסולם? לא הנותן בסתר. לא הנותן לפני שנשאל. אלא — "להעמידו על רגליו": מתנה, הלוואה, שותפות, ומציאת מלאכה. למה? כי הדרגות שמתחת, יפות ונאצלות ככל שיהיו, עדיין נשארות בתוך מסגרת של "נותן ומקבל". יש כאן מי שיש לו, ומי שאין לו. והפער נשאר. אבל הדרגה העליונה שוברת את המסגרת כולה. היא אינה ממלאת את החסרון — היא מבטלת אותו. היא אינה נותנת לאדם דג — היא מחזירה לו את היכולת לדוג בעצמו.

הערה: "והחזקת בו" — מה פירוש להחזיק? הפסוק אומר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו" . שימו לב לדיוק: והחזקת בו — לא "ונתת לו", לא "ורחמת עליו". אלא: "החזקת". מלשון חיזוק. לחזק את ידו שלו. "מוטה ידו" — ידו נחלשה, כוחו פג, אבל הכוח עצמו עודנו שם. האדם הנצרך אינו "חסר" מעצמותו — הוא נמצא בירידה זמנית, בנפילה שאפשר להקימה. ו"והחזקת בו" — הושט לו יד, אחוז בו, אבל בו — בכוחו הפנימי שלו. לא להפוך אותו לנזקק תמידי. להקים אותו על רגליו. בלשון החסידות אפשר לומר: בכל יהודי יש ניצוץ אלוקי, "כי חלק ה' עמו" . נתינת נדבה לבד עלולה, מבלי משים, לפנות אל ה"חסרון" שבאדם. אבל עשיית שותפות, מתן מלאכה, הלוואה — אלו פונות אל הכוח שבו, אל הניצוץ שעדיין בוער. זוהי אהבת ישראל עמוקה יותר: לא לרחם על מה שחסר, אלא להאמין במה שיש.