בענין חנוך לנער על פי דרכו

חנך לנער עלפי דרכו גם כייזקין לאיסור ממנה (משלי כ״ב, ו׳)

פתיחה — הקושיא "חנך לנער על פי דרכו." דיוק פשוט, ועמוק: התורה אינה אומרת "חנוך לנער דרך," אלא "על פי דרכו" — דרכו שלו, הפרטית. אם כן, מהי האלטרנטיבה שהכתוב בא לשלול? לא היעדר חינוך — אלא חינוך שגוי. חינוך שמטרתו אינה לגלות את שורש הנשמה, אלא להחליף אותו. לא "שפת" את הנער, אלא "עצב" אותו. ומי שנוצר כאריה — יצא ממנה חתול בית.

תנועה ראשונה — ה'מערכת' וה'אריה' יונגערמאן, שים לב לדבר הבא. ישנה תפיסה נפוצה שאם אתה חש מחנק רוחני, אם האש שבך נדמית "מוגזמת," אם עבודת ה' שלך אינה נכנסת לתבנית שקבעו אחרים — הרי שמשהו בך שבור. "כנראה צריך לעבוד יותר על עצמי." "כנראה אני לא מסודר." "כנראה הגאווה שלי מדברת." אבל אולי — אולי — השאלה הנכונה היא אחרת לגמרי. הגמרא אומרת: "כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם." כל אחד — יחידי. אם כן, לכל נפש יש שליחות שאינה ניתנת להחלפה, דרך שאינה ניתנת להכפלה. ומכאן: "מערכת" שמטרתה לייצר ציות אחיד — אינה שבורה ואינה כושלת. היא מצליחה בדיוק במה שנועדה לעשות: לנטרל את ה"גבור כארי" שבנפש, עד שנהפך ל"מקיים מצוות אנשים מלומדה." ה"תניא" הקדוש מתאר את הנפש האלוקית ככוח שצלם אלקים חקוק בו. כוח זה אינו "מידת ביניים" — הוא גבורה, אש, תנועה. ועבודת ה' האמיתית אינה לדכא כוח זה, כי אם לרתום אותו: "גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים." האריה אינו אויב — הוא הכלי.

ציר — דוד ושריון שאול הדבר מאיר יפה מסיפור דוד וגלית. שאול הציע לדוד את שריונו, את חרבו, את "מערכת" ההגנה שלו. ודוד מסרב: "לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי." הוא לא אמר "השריון רע." הוא אמר: "זה לא דרכי." הוא יצא עם מקלו ואבניו — כלים שבהם הוא התנסה, שדרכם הוא עבד את ה'. זהו הרגע בו האריה מסרב להיכנס לכלוב. לא מתוך גאווה — מתוך הכרה פנימית שדרכו שלו היא שליחותו.

תנועה שניה — החידוש: ההכרה כשחרור וכאן החידוש שברצוני לומר: התחושה שה"מערכת" חונקת אותך — אינה סימן לכשלונה. היא סימן להצלחתה. ואין זה כישלון שלך. הכלוב נבנה עבור אריות; אין להתפלא שאריה חש בו צרות. ה"קונטרס העבודה" מדייק שעבודת האדם היא לדעת איזה כוחות נפש ניתנו לו ועל פיהם לעצב את עבודתו. "על פי דרכו" — על פי שורש נשמתו, כוחות נפשו הפרטיים. כשם שאברהם עבד בדרך החסד, ויצחק בדרך הגבורה, ויעקב בדרך התפארת — כך לכל יהודי יש דרכו, ואין דין אחד לכולם. ה"ליקוטי תורה" על הפסוק "שפטים ושטרים תתן לך" מלמד שהשופטים והשוטרים צריכים להיות "לך" — בפנימיות, בתוך הנפש עצמה. לא שוטרים חיצוניים שכופים תבנית, אלא שיקול דעת פנימי שמזהה מה דרכך ומנהל אותך על פיה.