בענין שעון המעורר של גלות

פלגימים לבמלך בידה׳ עלכלאשר יחפץ יטנו (משלי כ״א, א׳)

פתיחה "לב מלכים ושרים ביד ה'." פסוק פשוט. אבל תנסה לזכור אותו בשעה שאתה קורא את הידיעות. מהפכות, בחירות, גזירות, גלי שנאה. הלב נמשך לשאול: מה אני יכול לעשות? לאיזו הגנה להיצמד? לאיזה מנהיג לסמוך? ורגש טבעי הוא — אבל יהודי חסידישער צריך לעצור ולשאול: האם זוהי ההסתכלות הנכונה? האם הכוח מחכה לנו בקלפי, ברחוב, בהשפעה פוליטית? הפסוק אומר משהו אחר לגמרי.

א. הגלות כשליחות, לא כעונש התשובה מתחילה מן ההתחלה — מן הברית עצמה. "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם." הקב"ה לא הפתיע את אברהם אבינו. הוא כרת אתו ברית, הודיע לו מראש, וקבע — הגלות היא חלק מהתכנית. לא תקלה. לא עונש גרידא. שליחות. מהי השליחות? לילך בין האומות ולגלות שם את מלכותו של הקב"ה — על ידי אמונה, חסד, ושמירת התורה. התניא מבאר שתכלית ירידת הנשמות לעולם הזה היא לעשות לה' יתברך "דירה בתחתונים" — לברר ולהעלות את ניצוצות הקדושה הפזורים בעולם. כל מצוה שיהודי עושה בגלותו — בחנות, בבית, ברחוב — היא חלק ממשימה עולמית שלמה. אתה לא סתם שורד בגלות. אתה שליח.

ב. סכנת השינה בשליחות אבל יש סכנה אחת שמאיימת על כל שליח: לשכוח שהוא שליח. כשנוחים יותר מדי, כשהמעמד מתייצב, כשהזמנים נעשים טובים — מתחיל ה"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה." אנחנו מתחילים להאמין שאנחנו בעלי הבית. שהפוליטיקה תציל. שהקולות בקלפי יכריעו. ואז — שוכחים את מי שלח אותנו, ולמה. זה לא מצב תיאורטי. חז"ל אמרו על יהודי אחשוורוש שנהנו מסעודתו — זו היתה בדיוק אותה תרדמה. נוחים מדי. שכחו שהם שליחים. ואז בא המן.

ג. השעון המעורר "לב מלכים ושרים ביד ה'." גם לב המן. גם גזירתו. כאן נוגע החידוש: גל אנטישמיות אינו כוח עויין עצמאי. הוא שעון מעורר. מדויק. מכוון. תפקידו אינו להפחיד, אינו להכניע, אינו לגרום לנו לרוץ לחפש ישועה אצל שרים. תפקידו לעורר — לגרום ליהודי להרים עיניים מן הגלות ולזכור: "יש אלוקים בישראל." האדמו"ר הזקן, ב"אגרת הקודש", כותב על המלחמות הגדולות בימיו, ומגלה שם דבר מרעיש: לא מהצד שינצח תלויה גאולת ישראל, אלא מהתעוררות ישראל לתשובה ולתפילה. הכלי הגשמי — בידי שמים. הכלי הרוחני — בידינו.

ד. המודל: מרדכי ואסתר גזירת המן — שעון מעורר בגודל של כל העולם. ומה עשה מרדכי? לא פנה לחצר הפרסית. לא ניהל משא ומתן עם השרים. הפעולה הראשונה היתה: "לך כנוס את כל היהודים... וצומו עלי." קודם כל — התכנסות פנימית. אחדות. צום. תפילה. מתוך הבסיס הרוחני הזה — ורק מתוכו — באה אחר כך ההשתדלות הנכונה, כניסתה של אסתר לפני המלך. הסדר קובע: תחילה השרש, אחר כך הענף. תחילה "לב מלכים ביד ה'", אחר כך ה"היום לעשותם."

סיום יהודי חסידישער, כשאתה קורא ידיעה מטרידה — עצור רגע לפני שאתה פותח דפדפן לחפש פתרונות. שמע את השעון מצלצל. הוא לא צלצל כדי להפחיד. הוא צלצל כדי לעורר. כדי להזכיר לך שיש לך שרש, שיש לך שליחות, ושהכוח האמיתי שלך אינו בהשפעה החיצונית אלא בעבודת ה' הפנימית שלך. כל תפילה, כל לימוד תורה, כל מצוה — היא ניצוץ נוסף שמואר בחושך הגלות, ומקרב את הגאולה. ראשיתה של הגאולה אינה ברעש. היא בהכרה פנימית ושקטה — שאנחנו בידיו של ה'. הכרה זו מביאה לאחדות, לתפילה, לתשובה. וזה הניצוץ הראשון של אור הגאולה.