בענין טוב עין הוא יבורך

טובעין הוא יברך כינתן מלחמו לדל (משלי כ״ב, ט׳)

פתיחה יש רגע שכולנו מכירים אותו. חבר מספר שסגר עסקה טובה, שכן עובר לדירה גדולה יותר, שותף בקולל מצליח יותר ממך. ולרגע — אפילו שניה אחת — מרגישים איזה קנייטש קטן בלב. לא שמחה, לא ממש. איזו חוסר-מנוחה. אל תתבייש בזה. זה טבעי. זה אנושי. אבל זה גם בדיוק המקום שעליו דברו חז"ל ובעלי החסידות, ויש בו עומק עצום שיכול לשנות את כל הדרך שבה אתה מסתכל על פרנסה. הפסוק אומר: "טוב עין הוא יברך". פשוט. ברור. אבל מה הקשר הפנימי בין ה'טוב עין' לברכה? האם זהו רק שכר מן הצד — כביכול מידה כנגד מידה? או שיש כאן עומק אחר לגמרי?

ביאור היסוד: הפרנסה אינה עוגה השגיאה היסודית ביחס לפרנסה היא לחשוב שהעושר הוא משאב קבוע ומוגבל — עוגה שיש לחתוך ממנה חתיכות, וכל חתיכה גדולה יותר של השני מותירה לך חתיכה קטנה יותר. מתוך תפיסה זו, הצלחת הזולת היא מניה וביה הפסדי שלי. אבל זו תפיסה של גשמיות גסה. חסידות מלמדת שהשפע הגשמי הוא לבוש לחיות אלוקית, ש"ממלא כל עלמין" — היא זורמת, אינה מתמצה, אינה מוגבלת. ה"שפע" הוא מונח שחוזר אלפי פעמים בספרי הקבלה והחסידות לתאר בדיוק זאת: זרימה מתמדת מלמעלה למטה, מאין סוף ברוך הוא עד לעולם הזה הגשמי — כולל פרנסה, כולל עסקים, כולל כל הצלחה שהיא. ואם השפע הוא זרימה — אז השאלה אינה מה אוכל לקחת, אלא כמה רחב הצינור שדרכו הוא יכול לזרום.

הערה א': משל הצינור הנה משל פשוט שנוגע ללב הסוגיא. דמיין צינור מים. הצינור אינו מייצר את המים — הוא רק מעביר אותם. ככל שהצינור רחב יותר, כך יותר מים זורמים דרכו. ככל שהוא צר יותר — כך פחות. ואם יש "פקק" באמצע — המים נחסמים כמעט לגמרי. האדם הוא צינור. הברכה זורמת מלמעלה, ועוברת דרכו אל העולם. ה"טוב עין" — השמחה בהצלחת הזולת, הרצון האמיתי שגם לחבר יהיה טוב — מרחיב את הצינור. היא מאפשרת לשפע לזרום בחופשיות, גם דרכו אל אחרים, וגם אליו עצמו. לעומת זאת, ה"עין רעה" — הקנאה, המרירות בהצלחת האחר — אינה רק מדה רעה מוסרית. היא פקק. היא יוצרת צמצום בצינורות השפע של האדם עצמו. הזוהר מתאר כיצד עינא בישא פועלת כדינא, כעיצור — לא רק כלפי מי שמסתכלים עליו, אלא בראש ובראשונה כלפי מי שמחזיק אותה בתוכו. הקנאי חוסם את עצמו. זהו פשר הפסוק ברובד עמוק יותר: "טוב עין הוא יבורך" — הוא יבורך, מפני שה"טוב עין" הוא עצם המנגנון שדרכו הברכה מגיעה. אין כאן שכר חיצוני — יש כאן חוק פנימי.

הערה ב': שורש הדבר — אחדות הנשמות אך עד כאן דברנו רק ב"מכניזם". יש שורש עמוק יותר. התניא מבאר שכל נשמות ישראל הן כנשמה אחת, שהרי "ואהבת לרעך כמוך" — כמוך ממש, כי הוא כמוך לאמיתו. מנקודה זו, כשחברך מצליח — חלק ממך מצליח. זה לא ביטוי שירי. זו אמת רוחנית. מתוך הבנה זו, השמחה בהצלחת הזולת אינה עוד "מדה טובה" שצריך לאמץ בכוח — היא תגובה טבעית ופשוטה. כשם שיד ימין שמחה בכך שיד שמאל יכולה לסייע לה — כי שניהן גוף אחד — כך שמחתי בהצלחת חברי. הקנאה, לאור זאת, היא מעין מחלה אוטואימונית של הנשמה — מצב שבו הגוף תוקף את עצמו. כי האדם שאני מקנא בו — הוא חלק ממני.