בענין עבד לוה לאיש מלוה

עשיר ברשים ימשול ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כ״ב, ז׳)

פתיחה "עבד לוה לאיש מלוה" — כתב שלמה המלך בחכמתו. הפשט מובן: מי שלווה כסף, נעשה עבד לבעל חובו. אבל בוא נגיד לך, יונגערמאן, שהפסוק הזה נוגע בך אפילו אם מעולם לא לקחת שום הלוואה מהבנק.

א. הקושיא ראה איך הדברים נראים: המשכורת טובה, התפקיד נשמע מכובד, ובני הבית שמחים. בשביל מה לחפש קושיא? אלא שבחשאי, עמוק בפנים, אתה יודע שאתה לא יכול לעזוב. המשכנתא תלויה בזה. הרכב תלוי בזה. ה"סטנדרט" של הבית תלוי בזה. ואז בא הבוקר שאתה צריך להגיד "לא" — ואתה לא יכול. בא היום שאתה צריך לעמוד על שלך — ואתה לא עומד. הקושיא היא: הרי אתה לא לווית כסף — אז מדוע אתה עבד?

ב. הביאור — ה'הלוואה' שלא תמיד רואים החידוש הוא זה: ה'הלוואה' של הפסוק אינה בהכרח של כסף מזומן. אדם יכול ללוות סגנון חיים שלם — ולשלם עליו כל חודש מחדש עם הזמן, הבחירה, ומנוחת הנפש שלו. ברגע שהאדם בנה את חייו כנגד המשכורת — המשכורת הפסיקה להיות הכנסה, והפכה לאדון. האיש המלוה של הפסוק הוא לא הבנק. האיש המלוה הוא ה"ג'וב" עצמו. וכשהמלוה הוא ה"ג'וב" — אתה עבד.

ג. הערה — לא נגד עבודה, נגד עבדות כאן צריך לדייק, כדי שלא נטעה. חז"ל אמרו במפורש: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ועוד: "כל תורה שאין עמה מלאכה — סופה בטלה". לא זו הטענה כאן כלל. לעבוד לפרנסה — זו מצווה, זו כבוד, זו דרך ארץ. הטענה היא על משהו אחר לגמרי: ההבדל בין עבודה בגשמיות לבין עבדות לגשמיות. עבודה בגשמיות — זה להשתמש בפרנסה ככלי לחיים של תורה ועבודת ה'. עבדות לגשמיות — זה כשהכלי תופס את מקום הבעלים, וסגנון החיים הגשמי מתחיל להכתיב את כל ההחלטות הרוחניות. כשזה קורה — אבדה הבחירה החופשית, ואבדה מנוחת הנפש.

ד. העמקה מן התניא — חסרון בבטחון בעל התניא כותב באגרת הקודש שהדאגה לפרנסה, כשהיא שוכבת על לבו של אדם כמשא, מעידה על חסרון במידת הבטחון. כי הבטחון האמיתי הוא ידיעה חיה ש"הקב"ה זן ומפרנס לכל" — לא ה"בוס", לא ה"חברה", לא ה"פוזיציה". מקום העבודה הוא שליח. כלי. צינור. לא מקור. וכשאדם שוכח את זה — הוא עושה בעיני עצמו מה"שליח" לאדון, ומהאמצעי לתכלית. וזו, בתוך תוכה, צורה עדינה של אותה שגיאה עתיקה — להדביק את האמון ואת הלב למשהו שאינו הקב"ה.

ה. הדוגמא — הבוקר שנמכר פעמים רבות לא ה"כלוב" נסגר בבת-אחת. הוא נסגר לאט, מוט אחרי מוט. קודם מוסרים את ה"אוברטיים", אחר-כך את ה"קביעת עתים לתורה", ואחר-כך את השקט הפנימי שממנו יוצאת תפילה אמיתית. ומה שנשאר? אדם עובד קשה, מרוויח יפה — ומרגיש ריק. כי הוא מכר את הבוקרים, ואת מנוחת הנפש, ואת היכולת להגיד "לא" — עבור הצ'ק שהוא ממילא מפחד לגעת בו.

סיום לא צריך להתפטר. לא זו ההוראה. ההוראה היא פנימית: לשנות את התודעה. להסתכל על המשכורת ולומר — "זה צינור. הקב"ה שולח לי פרנסה דרך הצינור הזה היום. אבל הוא יכול לשלוח אותה מצינור אחר מחר." ומתוך הידיעה הזו — להחזיר לעצמך את הבחירה. לקבוע עתים לתורה שאינם "בכפוף ללחץ בעבודה". לחיות מתוך הסתפקות ושמחה בחלקו. ולזכור, כל בוקר מחדש: ה"איש מלוה" האמיתי — הוא הקב"ה בלבד.