בענין הגבול המבחין בין אהבה לאהבה

נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא (משלי כ״ז, ו׳)

שנינו במשנה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר — בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר — אינה בטלה לעולם." יסוד פשוט. כולם יודעים אותו. אבל כאן עומדת קושיא שכמעט אין אדם שואל אותה: כיצד תדע — לפני שה"דבר" בטל — אם האהבה שמקבל אתה מחבירך תלויה בדבר או לא? כי כשה"דבר" כבר בטל, וה"אהבה" כבר בטלה — מה הועלת? הנזק כבר נגרם, הלב כבר נכווה. האם על האדם לחכות שנים, עד שיגיע הרגע המכריע, כדי לגלות מה טיב הקשר? ויש לומר, שהמשנה עצמה הטמינה בתוכה את המפתח — אלא שאנחנו לא תמיד שמים לב אליו.

ביאור יסוד החידוש: הגבול הוא האבן-בוחן יש דרך לגלות את טבעה האמיתי של האהבה עוד לפני ה"ביטול הגמור". ואותה דרך היא: הצבת גבול. גבול — לאמיתו של דבר — אינו מעשה של דחייה. הוא מעשה של סדר. של בנין. אדם שקובע לעצמו: "זמן זה — לתורה. זמן זה — למשפחה. כוח זה — לעבודת ה' שלי", אינו מרחיק את הזולת. הוא בונה את עצמו. הוא מגדיר את מקומו בעולמו ובעבודתו. וכאן — בדיוק כאן — מתגלה הדבר הנסתר. שתי תגובות אפשריות, ואין שלישית: האחת: מי שאהבתו תלויה בדבר — בשעה שאתה מציב גבול, הוא מתאונן. הוא אומר: "השתנית. כבר אינך אתה." הוא מתאבל על "האתה הישן." מדוע? כי הוא לא אהב אותך. הוא אהב את חוסר הגבולות שלך. הוא אהב את הזמינות שלך, את הכן-האוטומטי שלך, את מה שהיה אפשר לקחת. כשאתה עוצר — הוא לא רואה גדילה. הוא רואה "חפץ חינם שהפסיק להיות חינם." השנייה: מי שאהבתו אינה תלויה בדבר — כשאתה מציב גבול, הוא שמח. הוא אומר: "סוף סוף." הוא אינו מתאבל על "האתה הישן" — הוא גאה ב"אתה החדש." כי הוא אהב אותך תמיד לפנימיותך, לנשמתך, למהותך. וכשאתה מתחזק — התחזקותך היא שמחתו. זהו המבחן. לא צריך לחכות שנים. הצבת גבול אחת מספיקה לגלות את האמת.

הערה לעבודת הנפש: גם "להיות טוב לכולם" יכול להיות יצר יש בזה נקודה רגישה שחייב לומר אותה בפה מלא. הרבה פעמים אדם אינו מציב גבול — לא מחולשה גרידא, אלא מסיבה שנדמית לו כמדת חסד: "אני רוצה להיות טוב. אני רוצה לעזור. אני לא רוצה לפגוע." אבל יש לשאול: לטובת מי אתה "טוב"? אם אתה נושא בעול שאינו שלך, אם אתה מופיע כשאתה צריך להישאר בבית, אם אתה ממלא את רצון הזולת על חשבון בנין עצמך — זו אינה מידת חסד. זוהי ויתור על פנימיותך. ורבינו הזקן מבאר בתניא שאהבת ישראל האמיתית היא אהבה ל"נקודת אלקות" שבנשמת כל יהודי, לפנימיותו. אהבה כזו שמחה כשהזולת בונה את עצמו, גם כשפירוש הדבר שהוא פחות "זמין" מבחוץ. ומי שכועס על בנין עצמי — לא לפנימיותך נתכוון מעולם.

סיום: הכאב שיש בו בהירות כן, יש כאב בגילוי הזה. כאשר אתה מציב גבול בריא, וחבר "ותיק" נעלם — הלב כואב. מותר לו לכאוב. הכאב הוא אמיתי. אבל תן לעצמך לראות מה באמת קרה: לא איבדת ידיד — גילית שלא היה שם ידיד. ורגע של בהירות, גם אם הוא כואב, הוא מתנה. כי עכשיו אתה יודע עם מי אתה הולך. ועם מי לא. המסע הרוחני, בין אדם לחבירו ובין אדם לקונו, נבנה על יסוד של אמת. גבול אינו חומה — הוא כלי קדוש לברר את המציאות. להפריד בין מי שאוהב אותך לבין מי שאוהב מה שהיה יכול לקחת ממך.