ויאמר לא לחכמים לחם

לא לחכמים לחם לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגו' (קהלת ט׳, י״א)

יש לך תחושה כזאת, אברך יקר. אתה יושב ומביט סביבך — בחברותא שלך, בשכן שלך, ביד ה'גדול' — ומשהו בפנים לוחש: "הם יודעים. אני עוד לא שם." אז אתה פותח עוד ספר. רושם לעצמך עוד עניין ללמוד. אתה אומר לעצמך: עוד קצת, עוד חודש, עוד כשיהיה לי יסוד יותר חזק — אז אתחיל. וככה עובר הזמן. ואתה תמיד בשלב ה"הכנה".

א. "גם בלא דעת נפש לא טוב, ואץ ברגלים חוטא" — יודעים. אבל קהלת אומר גם את ההיפך: "לא לחכמים לחם". שלמה המלך, החכם מכל האדם, הוא זה שאומר זאת. דווקא הוא. והדיוק מרעיש: ה"לחם" — ההצלחה, הסיפוק, מילוי השליחות — אינו מובטח לחכמים. לא לאלו שיודעים הכי הרבה. אלא ל"המרוץ", כהמשך הפסוק — לאלו שרצים, לאלו שעושים, לאלו שמוציאים את הכח שבידם אל הפועל. הרי אם הצלחה היתה תלויה בחכמה, היה שלמה המלך מברך אותנו: "שופרו את הידע שלכם." אבל הוא אמר משהו אחר לגמרי: הלחם הולך לאלו שפועלים.

ב. עכשיו בוא נהיה כנים. אתה לא מחפש עוד ספר כי אתה רוצה להיות יותר חכם. אתה מחפש עוד ספר כי עוד ספר הוא בטוח. ועוד קורס הוא בטוח. ועוד שיעור הוא בטוח. הוא גורם לך להרגיש פרודוקטיבי בלי לחייב אותך לפרודוקציה. ואתה מכנה את זה "ענווה". אתה אומר: "מי אנכי?" — כמו משה. אתה אומר: "הנה אלפי הדל במנשה, ואנכי הצעיר" — כמו גדעון. אתה אומר: "לא ידעתי דבר כי נער אנכי" — כמו ירמיהו. אבל שים לב למה שהקב"ה עושה עם כל אחד מהם: הוא אינו מקבל את הטענה. הוא דוחה את הענווה. הוא אומר: "לך." "קום." "לך אל אשר אשלחך." כי יש הבדל בין ענווה אמיתית לבין משהו אחר. הענווה האמיתית אומרת: אני קטן, ולכן אני נשען על הקב"ה ופועל בשליחותו. הענווה הפסולה — כלשון אדמו"ר הזקן בתניא — אומרת: אני קטן, ולכן אני נשאר במקומי. הראשונה היא דביקות. השנייה היא, בפנימיותה, גאווה — הפחד שמא יראו שאני לא מספיק. ה'מסכן' שאדמו"ר הזקן מדבר עליו שם אינו עני ברוחניות — הוא מי שמשתמש בתחושת הקטנות שלו כמחסה. "הנה הוא נחבא אל הכלים" — שאול המלך, ביום שנבחר למלוכה, מסתתר. הוא לא מספיק ענו. הוא פוחד.

ג. אדמו"ר הזקן כותב באגרת הקודש שהמחשבה "איני ראוי" עלולה להיות תחבולה של היצר להפיל את האדם בעצבות ובבטלה — ולהלביש את זה בלבוש של שפלות. הגמרא יודעת גם היא: "לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה". שמע: המאמר הזה אינו נגד לימוד תורה. חלילה. אלא נגד שימוש בלימוד כתירוץ. כמסתור. כדרך לא להגיע לרגע שבו תצטרך לקחת אחריות על הכישרון שהקב"ה נתן לך. כי הנה החידוש הגדול: הקב"ה לא צריך ממך גאונות. הוא נתן לך כישרון מסוים, כח מסוים, נטייה מסוימת — ושליחות מסוימת שרק אתה יכול למלא. והעבודה האמיתית אינה לרכוש את הכישרון של מישהו אחר. העבודה האמיתית היא גבורה דקדושה — האומץ לפעול עם מה שיש לך. רבי נחמן מברסלב כותב שאפילו מי שאינו יודע ללמוד כלל, יכול לעשות את עיקר עבודתו — כי "אזמרה לאלהי בעודי" — עם מה שנשאר לו, עם מה שיש לו. לא לחכמים לחם — לא לאוספי חכמה. לפועלים — הלחם הולך.