בענין לחם העצבים וחירות הממון

שוא לכם משכימי קום מאחרישבת אכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא (תהלים קכ״ז, ב׳)

פתיחה הכירו יהודי אחד — בעל-הבית שלנו, היונגרמן שלנו. הוא בנה את עצמו יפה. יש לו עסק, יש לו הכנסה, יש לו חשבון בנק שלא היה מבייש. ובכל זאת — אם תשאלו אותו בשקט, בינו לבין עצמו: כיצד הוא מרגיש? הוא ישיב לכם: "אני לא שלי." הוא רץ לפגישות שאין לו חפץ בהן. הוא עונה לטלפונים שמחרידים אותו. הוא משכים בבוקר ומאחר בלילה — לא מתוך שמחה, אלא מתוך כורח. הממון בא, אבל החירות הלכה. זוהי הקושיא הגדולה: אם הצליח — מדוע אינו בן-חורין?

א — "שוא לכם משכימי קום" הפסוק בתהלים אינו שותק על כך. הוא אומר בפשטות: "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים". שימו לב: הכתוב אינו אוסר לעמול. אינו שולל את ההשתדלות. אלא הוא אומר: שוא לכם — כשהיגיעה הופכת לתכלית, כשהמרוץ אינו מוביל לשום מקום של חירות ושקט — הרי זו שוא, ריק, הבל. ומהו "לחם העצבים"? פשוטו — לחם שנאכל מתוך עצבות. אבל הביטוי עמוק יותר: זוהי פרנסה שמשברת את עצביו של האדם, שגוזלת את חיותו, שגורמת לו שיחיה בתוך טרדה מתמדת ולא בתוך נחת. הממון מגיע — אבל "העצבים" הם המחיר ששילם עליו, ולא נותרה לו יד לאכול אותו בשמחה.

ב — תכלית הממון: לקנות את הזמן והנה היסוד הפשוט — אבל כמה קל לשכוח אותו: תכלית הממון אינה הממון עצמו. תכלית הממון היא לקנות לאדם שליטה על זמנו. לקנות לו את הפניות. המשנה באבות אומרת: "איזהו עשיר — השמח בחלקו". ופירוש פשוט יש כאן שלא תמיד שמים לב אליו: "בחלקו" — כלומר, מי שחלקו בידו. מי שזמנו שלו. מי שיכול לומר "עכשיו אני יושב ללמוד" — ואין אף אחד שמושך אותו לכיוון אחר. זה העשיר. לא מי שיש לו יותר, אלא מי שהוא שולט בחלקו שלו. ולעומתו — מיליונר שכל דקה של יומו שייכת לאחרים, שאינו יכול לקחת שבת בשלווה, שנפשו ברשות עסקיו — הוא, בלשון הפסוק, אוכל לחם העצבים. הממון שלו לא עבד. הוא קנה הכל חוץ ממה שצריך לקנות. הרבי הריי"צ כתב באגרת הקודש שעצבות היא פרי השקיעה בחיצוניות, בחסרון הפניות הפנימית. ממון שמשקיע את בעליו בחיצוניות ומרחיק אותו מן הפנימיות — הוא לא רק כשלון כלכלי, הוא כשלון של הנשמה.

ג — הגדרה מחודשת של עושר אם כן — מהי עשירות אמיתית? עשירות אינה נמדדת בחשבון הבנק. היא נמדדת בשאלה אחת: כמה מזמני הוא שלי? אדם שממונו מועט, אך יושב ולומד בשקט שעתיים בבוקר, מתפלל בישוב הדעת, ומגיע הביתה כשנפשו שלמה — הוא העשיר. ואדם שיש לו הכל אבל אין לו רגע — הוא, ביסודו, עני. המשנה אומרת עוד: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". חירות אמיתית היא לא היעדר עבודה — היא נוכחות בעיקר. היכולת לשבת, ללמוד, להתפלל, לחיות — מתוך בחירה ולא מתוך שעבוד.