בענין הנוחות שבכסא הקרבן

נקודה למעשה

זהה היום דבר אחד קטן שדחית בגלל "כסא הקרבן" שלך — שיחת טלפון, קביעת פגישה, לימוד, תפילה. עשה אותו היום. לא כי כל הכאב נעלם. אלא כי "העיקר הוא המעשה".

Questions and answers

Q: מדוע יש אנשים שמצהירים שרוצים להחלים ולצמוח אבל נשארים שנים באותו מקום?

הרב לנדאו משיב: פתיחה יש שאלה שכל אחד מאיתנו פגש אותה, בעצמו או בחברו: מדוע ישנם בני אדם שמצהירים בפה מלא שרוצים להחלים, רוצים לצמוח, רוצים לצאת מן המשבר — אך שנה אחר שנה נמצאים באותו מקום, באותה תלונה, באותה כבדות? הסתכל היטב, ותראה שאין כאן רק חולשה. יש כאן משהו עמוק יותר. יש כאן פיתוי.

Q: מהו כסא הקרבן ולמה נוח להישאר בו?

הרב לנדאו משיב: יש כסא כזה בעולם. קוראים לו כסא הקרבן. זהו מקום שנבנה מתוך כאב אמיתי — נפילה, אכזבה, שבר. אך עם הזמן, הכאב הופך לכתובת. ובשעה שהכאב הוא הכתובת, אפשר להישאר שם לנצח. כי כל עוד אתה יושב על אותו כסא, אין ציפיות ממך. אין אחריות. אין סיכון בכישלון נוסף — כי ממילא "כבר נפלת", ממילא "כבר פגעו בך", ממילא "כבר ניסית". זה מספק הגנה. זו נוחות. ואנחנו צריכים להיות יושרים: אותה נוחות אמיתית היא. לא מדומה בעיני האדם — ממש מורגשת בגוף ובנפש. אין עליו לקום, אין עליו להתנסות, אין עליו לעמוד שוב מול הסיכוי לאכזבה נוספת. זהו "בית אסורים" — אך נוח.

Q: מה ההבדל בין עצבות למרירות לפי התניא?

הרב לנדאו משיב: אדמו"ר הזקן בתניא מבחין הבחנה דקה ועמוקה בין שני מצבים הנראים מן החוץ כדומים: עצבות ומרירות. שניהם כואבים. אך ביניהם תהום. המרירות היא כאב בריא — היא הכרה שמשהו צריך להשתנות, והיא דוחפת קדימה. העצבות לעומתה, היא משקל. היא כובד. היא אינה בונה ואינה מניעה — היא מכבה. אדמו"ר הזקן כותב שם שהעצבות היא ממדור הסיטרא אחרא, ועניינה לשתק. וכאן טמון סוד כסא הקרבן: מה שמרגיש כמנוחה, הוא בעצמותו עצבות. הוא שיתוק. "מנוחת השקר" — נוחות שאין בה חיים, אין בה חירות, ואין בה נשמה. האדם מאמין שהוא "מנוח" — אך הוא עצור. הוא בנה לעצמו תיבה חמה ומוגנת, ושוכח שתכלית התיבה לא הייתה לגור בה לנצח. כשנח יצא מן המבול, הקב"ה לא אמר לו "הישאר". אמר לו: "צא מן התבה".

Q: מה פירוש דברי אדמו"ר הזקן "העיקר הוא המעשה" למי שתקוע בכאב?

הרב לנדאו משיב: חסידות היא לא תורה של רגשות בלבד. היא תורה של תנועה. אדמו"ר הזקן אמר דבר פשוט ועצום: "העיקר הוא המעשה". לא המחשבה על המעשה. לא הרגש שמסביב למעשה. לא הכוונה שעוד לא יצאה לפועל. המעשה בפועל ממש. זוהי תביעה חסידית. ישנה בחירה חפשית — ועליה כתב הרמב"ם שהיא יסוד עולמי ועמוד התורה — והאדם נידון על פי מה שבחר לעשות. לא על פי עומק כאבו. לא על פי גודל שברו. על פי מה שקם ועשה. הישארות על כסא הקרבן היא, בסופו של דבר, ויתור על הבחירה החפשית. האדם מסגיר את רצונו לידי כאבו, ומכריז: "הכאב הוא שיחליט בשבילי". אך חסידות מלמדת שתמיד, גם בתחתית הבור, גם בבית האסורים — ישנה פעולה אפשרית. "לית אתר פנוי מיניה" — אין מקום שאין בו אלוקות, ואין מקום שאין בו אפשרות לעבודה.

Q: איזה צעד קטן אפשר לעשות היום כדי לקום מכסא הקרבן?

הרב לנדאו משיב: זהה היום דבר אחד קטן שדחית בגלל "כסא הקרבן" שלך — שיחת טלפון, קביעת פגישה, לימוד, תפילה. עשה אותו היום. לא כי כל הכאב נעלם. אלא כי "העיקר הוא המעשה".