בענין זה היום עשה ה׳

זההיום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו (תהלים קי״ח, כ״ד)

פתיחה שאל אחד את חברו: מנין באה הדאגה? שאלה פשוטה. אבל תשב עמה רגע. לא "על מה" אתה דואג — על זה יש לכל אחד תשובה ארוכה — אלא מנין היא באה. מה הקרקע שבה היא צומחת. הנה התשובה, אם תסתכל בפנימיות: הדאגה גרה בשני מקומות בלבד. בעבר ובעתיד. בזיכרון ובדמיון. מה שכבר היה ואיננו, ומה שעוד לא היה ואולי לא יהיה כלל. אתה מחזיר לחיים דבר שמת, או מעלה על הבמה דמות שעוד לא נולדה — וגורם לעצמך לפחד מהם. אבל ברגע הזה, עכשיו ממש — מה יש לפחד ממנו?

קושיא ותמה: אם כן, כיצד ייתכן שהחרדה כה חזקה, כה ממשית, כה כבדה על הלב — אם כל עיקרה אינו אלא דמיון? התשובה היא שזו בדיוק כוחו של כח המדמה. הוא מצייר תמונות מוחשיות כל כך עד שנדמה שהן המציאות. הוא לוקח חתיכת עבר כואב ומשחזר אותה שוב ושוב, כאילו היא מתרחשת עכשיו. הוא לוקח מחשבה על עתיד לא וודאי ומלביש אותה בפרטים ובצבעים, עד שנרתעים ממנה כמפני דבר ממשי. אבל המציאות היחידה — שלא הדמיון ולא הזיכרון יכולים לגעת בה — היא ההווה.

ביאור ידוע מה שכתוב בתורה: הים לעשותם. עבודת ה׳ היא היום. לא אתמול ולא מחר. העצה שנותנת לנו התורה לעבודה היא גם עצה לנפש: המקום שבו אפשר לחיות, לעבוד, לשמוח — הוא כאן, בהווה. העבר כבר אינו קיים אלא בזיכרוננו. ודאי, יש מה ללמוד ממנו. אבל לשקוע בו בעצב ובמרירות — על זה כותב רבינו הזקן בתניא: "ועוד זאת ישים אל לבו לבטל מדת העצבות". מה שהיה, היה. העבודה היא עכשיו. והעתיד? הוא כלל לא בידינו. כל הדאגה לגביו שוכנת בהנחה שאנחנו לבד מולו. אבל זה שקר. כי הקב״ה נוכח בכל עת ובכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה". ההשגחה הפרטית אינה מתעלמת מהרגע הבא — היא ממלאת אותו. ואם כן, על מה הדאגה?

עיקר הדיוק נאמר בתהלים: זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו. שים לב לשתי המילים האחרונות: "נגילה ונשמחה בו". לא עליו. לא בגללו. אלא — בו. השמחה לא נמצאת בציפייה למה שיבוא, ולא בהתבוננות על מה שעבר. היא נמצאת בתוך היום עצמו. בתוך ההווה. כי דווקא שם, כשאתה נמצא ממש בתוך הרגע, פוגשים את מה שהפסוק אומר: "והנה ה׳ נצב עליו". לא זיכרון של גילוי, לא תקווה לגילוי — אלא גילוי ממשי, עכשיו. זו לא סיסמה. זו כתובת. הדאגה גרה בעבר ובעתיד. ורגע ההווה — הוא הכתובת היחידה שהיא אינה יכולה להגיע אליה.