בענין הגלות שבנפש
ויאמר ה׳ אלקים לאטוב היות האדם לבדו אעשהלו עזר כנגדו (בראשית ב׳, י״ח)
פתיחה יושב אדם בתוך ביתו, מוקף ילדים, אשה, חברים — וחש בעצמו שבור. אין לו "סיבה". לא קרה דבר. לא אסון, לא כשלון גדול, לא מחלה. ובכל זאת, מבפנים — שתיקה כבדה כבדידות. כאב שאין לו שם. האדם שואל את עצמו: מה קרה לי? ויש שהוא תולה את הכאב ב"חולשה" שלו עצמו, ומוסיף כאב על כאב. אבל אולי, אחינו היקר, הבעיה מוגדרת כבר בתורה — ומוקדם הרבה יותר מכפי שחשבנו.
יסוד מן התורה הפסוק הראשון בתורה שבו הקב"ה אומר "לא טוב" — אינו אמור על רצח, על גניבה, על חטא. הוא אמור על בדידות: "לא טוב היות האדם לבדו". דייקו בזה: עדיין לא היה חטא בעולם. אדם היה שלם בגופו, שלם בדעתו, בגן עדן, בדביקות עם בוראו — ועם כל זאת, מצב של "לבדו" הוא מצב של "לא טוב". הפגם הראשוני בבריאה אינו פגם מוסרי — הוא פגם קיומי. בדידות היא הבעיה הראשונה שהתורה מזהה בעולם.
ביאור המהות כשם שהגוף אינו יכול לחיות ללא אויר, כך הנפש אינה יכולה לחיות ללא חיבור. החמצן של הנשמה הוא הקשר — לבני אדם, לחיים, לאלוקות. כשאדם מנותק, נחנקים כוחות נפשו בשקט. לא מחמת שארע לו דבר נורא, אלא מחמת שלא ארע כלל הדבר הנחוץ: חיבור. כפי שהאיר הבעל שם טוב זי"ע, שורש נשמות ישראל אחד הוא, וה"פירוד" ביניהם הוא בבחינת אשליה שמחשיכה את הנפש. מה שאנו קוראים בלשון בני אדם "דיכאון" או "שבר פנימי" — יש לו שם אחר בלשון התורה.
החידוש: הטראומה היא הגלות הגדירו חכמים את החיבור כצורך קיומי ממש: "או חברותא או מיתותא". אין זו הגזמה — זהו שיעור בטבע הנשמה. מכאן החידוש: הכאב הפנימי — אותו כאב שאין לו שם ואין לו "אירוע" שנולד ממנו — אינו חולשה ואינו מקרה. הוא גלות. גלות פרטית של הנפש. כשם שגלות ישראל מוגדרת בכי הקינה — "איכה ישבה בדד" — כך ישנה גלות הנפש הפרטית, שהסימן שלה הוא הבדידות, הניתוק, השתיקה הכבדה מבפנים. ולפיכך: הטראומה אינה האירוע. הטראומה היא הגלות. מה שפצע את הנפש אינו בהכרח מה שקרה — אלא מה שנעדר: חיבור, נוכחות, מגע של אחר שאמר "אני כאן".
נקודה למעשה
וממילא מובן גם הריפוי. אם הגלות היא הניתוק, אזי הגאולה מתחילה ברגע של חיבור. לא בניתוח ארוך של העבר. לא בחקירת השורשים. אלא בפעולה פשוטה, בהווה: הושטת יד. לאשתך. לחברך. לרבי שלך. לקב"ה בתפלה שמדברים בה כאדם המדבר לחברו. כל חיבור אמת — כל רגע שבו פרץ אדם את חומת ה"לבדו" — הוא התחלה של גאולה פרטית.
נקודה למעשה היום, עוד היום — פנה לאדם אחד שאתה יודע שהוא יושב "לבדו". לא בהרצאה, לא בעצה. רק ב"אני כאן". כי כשם שנברא האדם יחידי ללמדנו שכל אחד הוא עולם — כך כל חיבור שאתה יוצר, הוא בריאה של עולם.
Questions and answers
Q: מה מלמד הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" על אדם שחש שבור בלי סיבה?
הרב לנדאו משיב: ויאמר ה׳ אלקים לאטוב היות האדם לבדו אעשהלו עזר כנגדו (בראשית ב׳, י״ח) פתיחה יושב אדם בתוך ביתו, מוקף ילדים, אשה, חברים — וחש בעצמו שבור. אין לו "סיבה". לא קרה דבר. לא אסון, לא כשלון גדול, לא מחלה. ובכל זאת, מבפנים — שתיקה כבדה כבדידות. כאב שאין לו שם. האדם שואל את עצמו: מה קרה לי? ויש שהוא תולה את הכאב ב"חולשה" שלו עצמו, ומוסיף כאב על כאב. אבל אולי, אחינו היקר, הבעיה מוגדרת כבר בתורה — ומוקדם הרבה יותר מכפי שחשבנו. יסוד מן התורה הפסוק הראשון בתורה שבו הקב"ה אומר "לא טוב" — אינו אמור על רצח, על גניבה, על חטא. הוא אמור על בדידות: "לא טוב היות האדם לבדו". דייקו בזה: עדיין לא היה חטא בעולם.
Q: מה קורה כשאדם תולה את כאב הבדידות בחולשה שלו עצמו?
הרב לנדאו משיב: ויש שהוא תולה את הכאב ב"חולשה" שלו עצמו, ומוסיף כאב על כאב.
Q: האם התורה כבר הגדירה את בעיית הבדידות?
הרב לנדאו משיב: אבל אולי, אחינו היקר, הבעיה מוגדרת כבר בתורה — ומוקדם הרבה יותר מכפי שחשבנו.
Q: על מה נאמר "לא טוב" בפעם הראשונה בתורה?
הרב לנדאו משיב: יסוד מן התורה הפסוק הראשון בתורה שבו הקב"ה אומר "לא טוב" — אינו אמור על רצח, על גניבה, על חטא.
Q: אם הגלות היא הניתוק, איך מתחילה הגאולה למעשה?
הרב לנדאו משיב: וממילא מובן גם הריפוי. אם הגלות היא הניתוק, אזי הגאולה מתחילה ברגע של חיבור. לא בניתוח ארוך של העבר. לא בחקירת השורשים. אלא בפעולה פשוטה, בהווה: הושטת יד. לאשתך. לחברך. לרבי שלך. לקב"ה בתפלה שמדברים בה כאדם המדבר לחברו. כל חיבור אמת — כל רגע שבו פרץ אדם את חומת ה"לבדו" — הוא התחלה של גאולה פרטית. נקודה למעשה היום, עוד היום — פנה לאדם אחד שאתה יודע שהוא יושב "לבדו". לא בהרצאה, לא בעצה. רק ב"אני כאן". כי כשם שנברא האדם יחידי ללמדנו שכל אחד הוא עולם — כך כל חיבור שאתה יוצר, הוא בריאה של עולם.