בענין יראת השלום

ככלב שב עלקאו כסיל שונה באולתו (משלי כ״ו, י״א)

פתיחה אמר שלמה המלך: "ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו". הפסוק מעורר תמיהה עצומה. אנו מבינים שאדם נופל בטעות פעם אחת – הניסיון חדש, הכח חסר, הרגע היה חלש. אבל מה פשר הכסיל ה"שונה" – זה שחוזר? הרי כבר טעם את המרירות, כבר ידע את האיוולת, כבר שרף את ידיו. ומדוע חוזר? היינגערמאן – מי מאיתנו לא מכיר זאת מקרוב? עבודה שסוף סוף מצאה את מקומה, ופתאום היא מתפוררת מבפנים. שלום בית שנרקם בקושי, ופתאום מדליקים גפרור. עלייה רוחנית שהחלה לנשום, ופתאום היא נשברת. מרגישים מקוללים. מרגישים חלשי אופי. אבל אולי שניהם אינם נכונים.

ביאור היסוד: לא אהבת הכאב – אלא יראת השלום הטעות הנפוצה היא לחשוב שהאדם החוזר לאיוולתו אוהב את הכאב. אין הדבר כן. הוא אינו חוזר מפני שהוא רוצה לסבול – הוא חוזר מפני שהמאבק הוא הבית שלו. הכאוס הוא השפה היחידה שנפשו מכירה. ספר התניא מבאר שהנפש הבהמית נמשכת ל"מולדתה ושרשה", שהוא עולם התוהו וה"קליפות". מטבעה, היא מחפשת את מה שמוכר לה, את הסביבה שבה היא מרגישה שלטון ואחיזה. כאשר מגיע השקט – כאשר מגיע הטוב האלוקי – הנפש הבהמית מבהלת. היא צועקת מבפנים: "משהו אינו כשורה!" כי השלום, מבחינתה, הוא זר. ולכן האדם שובר את הברכה לפני שהיא "תשבור" אותו – כלומר, לפני שהיא תשנה אותו עד כדי שהנפש הבהמית תאבד את שלטונה המוכר. זוהי "יראת השלום" – פחד עמוק ושורשי לא מן הכאב, אלא מן המנוחה.

הערה: "אשר יגרתי יבאני" ואיוב העיד על עצמו: "כי פחד פחדתי ויאתיני, ואשר יגרתי יבא לי". דייק: דוקא בימי שלוותו של איוב, בעת שישב על כסאו ועולמו היה מסודר – הפחד שלט בנפשו. ופחד זה לא רק ביטא את חרדתו, אלא הוא עצמו היה כלי ומגנט שמשך אל תוכו את המציאות הקשה. השלום הפך למקור החרדה, וחרדה זו שברה את הכלי. הדבר מלמד: לא "מזל רע" ולא גזירה עלומה – אלא מצב הנפש הוא שיוצר את המציאות. וכאשר הנפש אינה מרגישה ראויה לטוב, היא מוצאת בדרכיה את הדרך לשבור אותו.

עמקות: הרגל, לא קללה אין כאן קללה. יש כאן הרגל. התניא מבאר שהנפש הבהמית אינה צריכה להיהרג – אלא להיכנע. המאבק הפנימי אינו להשמיד את הכוחות שנקבעו בה, אלא להביאם תחת שלטון ה"מוח על הלב". ומהו ה"מוח"? ההחלטה. המחשבה. הרצון המודע שאדם מפנה אל עצמו ואומר: אני ראוי לטוב. אך כאשר אדם גדל – בנסיבות חייו, בסביבתו, בדפוסי נפשו – בתוך שפת המאבק, הוא אינו יודע מי הוא ללא המלחמה. זהותו נבנתה סביב הכאב. ועל כן, ברגע שהכאב נעלם, הוא מרגיש ריק, אנונימי, לא-מוגדר. בליקוטי תורה מבואר ענין "עשיית כלי" – שכדי לקבל שפע אלוקי, האדם צריך להכין בנפשו כלי. הרס עצמי אינו אלא שבירת הכלי. והאדם שאינו מרגיש ראוי לשלום – אין לו כלי לקבל בו את הברכה. הוא שוברה עוד לפני שהיא יורדת.

סיום: ברגע שתחליט אחי, הדבר קרוב אליך מאד. אינך מקולל. אינך חלש אופי. אתה מורגל. ולרגל – יש תרופה: החלטה. ברגע שאדם מחליט, באמת ובתמים, "אני ראוי לשלום" – ומסכים לקבל את הטוב שהקב"ה חפץ להשפיע עליו – הוא בונה את הכלי מחדש. לא ניס, לא מאמץ גיבורים, לא שינוי חיצוני – החלטה פנימית אחת. כי כח הבחירה שניתן לכל נשמה מישראל אינו נדרש לנצח מלחמות גדולות – הוא נדרש לפתוח דלת אחת: "אני מוכן לקבל את הברכה". המלחמה מסתיימת לא כאשר הנסיבות משתנות – אלא כאשר הנפש מסכימה.