בענין הראשון בריבו צדיק

בענין "הראשון בריבו צדיק" צדיק הראשון בריבו (יבא) [ובא]רעהו וחקרו (משלי י״ח, י״ז)

פתיחה כתב שלמה המלך ברוח קדשו: "ראשון בריבו צדיק, ובא רעהו וחקרו". הפסוק הזה נשמע כהלכה פשוטה — שמע את שני הצדדים. אבל יש כאן משהו עמוק הרבה יותר. הפסוק אינו אומר שהראשון שקרן. הוא אומר שהראשון — צדיק. הסיפור הראשון נשמע צודק. משכנע. אמיתי. ובכל זאת, "ובא רעהו וחקרו" — רק לאחר שבא הצד השני ובא החקירה האמיתית, מתגלה ממה עשוי אותו "צדק". שאלה קטנה, חד ה': מדוע צריך הפסוק להודיע לנו שהראשון נשמע צדיק? הרי זה פשוט — כל אחד יספר את סיפורו בצורה הטובה ביותר. אלא, יש כאן אזהרה עמוקה: לא רק שהראשון נשמע צדיק — לעיתים הוא מצטייר כהנפגע. וכאן מתחיל הבלבול הגדול.

הטעות הרווחת — מי שצועק הכי חזק יש לנו נטייה טבעית ואנושית להאמין לסיפור הכי אמוציונלי. מי שבוכה, מי שמתרגז, מי שמגיע ראשון עם פנים נפגעות — אנחנו נוטים לפסוק לצידו. זה לא רשעות, זו אנושיות. הלב נענה לכאב. אבל חז"ל למדונו אחרת. בקהלת נאמר: "והאלהים יבקש את נרדף". ומפרשת זה בויקרא רבה דבר נפלא: אפילו צדיק שרודף רשע — הקב"ה בצד הנרדף. מדוע? כי הנרדף הוא מי שהמציאות פועלת נגדו, ולא מי שהצליח לספר את סיפורו ראשון. יש הבדל עצום בין מי שנפגע לבין מי שמכריז שנפגע. והשאלה הנכונה אינה: מי בוכה? השאלה הנכונה היא: מי הופך את הסיפור?

הערה א' — סימניו של הפוגע יש טקטיקה ידועה אצל מי שפגע ונתפס: תחילה — הכחשה. לא היה ולא נברא. אחר כך — התקפה. אתה השקרן, אתה הבעיה. ולבסוף — היפוך. אני הקרבן האמיתי כאן. זהו מהלך מחושב. לא ביטוי של כאב — אסטרטגיה. הצעקה החזקה ביותר של "אני הנפגע" אינה בהכרח ראיה לנפגעות. לפעמים היא עצמה הסימן. ואכן, מי שלמד את פרשת קרח יבין זאת היטב. קרח בא עם טענה ערוכה ומסודרת: "כי כל העדה כלם קדשים". סיפור שנשמע צודק. עממי. אפילו רגשי. ומשה רבינו, הנרדף האמיתי? "ויפל על פניו". הוא לא ניהל קמפיין. הוא נפל. הצניעות של הנפגע האמיתי אינה חולשה — היא עצמה עדות.

הערה ב' — סימניו של הנפגע וכאן — ואולי זה החידוש הכי חשוב — הנפגע האמיתי לרוב אינו יודע שהוא נפגע, בזמן שזה קורה. הוא שואל את עצמו: אולי הבעיה היא בי? הוא מצדיק את הפוגע. מסביר אותו לאחרים. מגן עליו. ההתעוררות שלו היא איטית, כואבת, לא מאורגנת. אין לו "סיפור" מסודר — יש לו בלבול. וחשוב לומר ליונגרמן שיושב עם השאלה הזאת בלב: הבלבול שלך אינו ראיה שאתה טועה. לפעמים הוא ראיה שאתה אמיתי. נפש שלמה מתקשה לעכל שקר מוחלט. היא מחפשת הגיון, מחפשת אשמה בעצמה — כי זה קל יותר מלהכיר שמישהו שקר לה באופן מחושב לחלוטין. זהו ה"חוקרו" שבפסוק. לא רק לשמוע — לחקור. לשאול: מי כאן בבלבול, ומי כאן עם סיפור ערוך מדי?

סיום — ובא רעהו וחקרו "ובא רעהו וחקרו" — מי הוא אותו "רע"? זהו השכל הישר. הדעת תורה. האדם שאינו נסחף אחרי הקול הרם ביותר, אלא יושב ושואל: את הנרדף יבקש האלקים — מי כאן הנרדף? העבודה המוטלת עלינו היא לא להיות צינים, אלא להיות חוקרים. לפתח עין שרואה מעבר לחיצוניות הרועשת. כי הפוגע בונה חיצוניות דרמטית — והנפגע מסתתר מאחורי בלבולו. והחוקר הגדול מכולם הוא הקב"ה עצמו, "בחן כליות ולב" — הוא לא שומע את מי שצועק חזק. הוא מבקש את מי שנרדף.