בענין כל רוחו יוציא כסיל

בענין "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה" כלרוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה (משלי כ״ט, י״א)

פתיחה כתיב במשלי: "כל רוחו יוציא כסיל וחכם באחור ישבחנה". פשטות הכתוב מובנת: הכסיל שופך כל מה שבלבו, והחכם כובש את רוחו. אבל נדייק: מה פירוש "ישבחנה"? לא נאמר "יחרישנה" — שיחריש אותה. לא נאמר "יכבשנה" — שידכא אותה. נאמר דוקא לשון שבח — לשון חשיבות, לשון ערך. מה ענין השבח כאן?

ביאור: תקציב הנפש תחשוב על אברך, בעל בית, בתחילת יומו. הקדוש ברוך הוא נותן לו בבוקר — יחד עם הנשמה שמחזיר לו — מנה של כוחות נפש: כוח הרגש, כוח הסבלנות, כוח הריכוז, כוח המאור פנים. זה לא אוצר בלתי נדלה. זה "תקציב" — מדוד, יומי, ומוגבל. השאלה היא: על מה הוא מוציא אותו? הגמרא במסכת שבת אומרת שהכועס "כאילו עובד עבודה זרה". ולמה חמור הכעס כל כך? משום שהכעס אינו רק מידה רעה כשלעצמה — הוא בזבוז. כל פעם שאדם מתפרץ בכעס, כל פעם שהוא נעלב ומחזיק עלבון, כל פעם שהוא מניח לתסכול קטן לגזול את מנוחת דעתו — הוא מוציא מ"תקציבו" היומי מטבעות יקרות שלא ישובו. בא לאחר הצהריים — ובא ריק.

מעשה ר"ל (משל) משל לאדם שקיבל את שכרו ביום שישי בבוקר. עד הצהריים בזבז את כולו על קניות שאין בהן צורך. כשבאה שבת — אין לו ממה לכבדה. כך בדיוק עובד הכסיל שבפנימיותנו: הוא לא שומר כלום לסוף היום. הוא "יוצא כל רוחו" — מוציא את כל הרוח, את כל האנרגיה, את כל הכוח — על כל גירוי שבא. פקק בדרך, הערה לא נעימה בעבודה, וויכוח על ריק. ולבסוף, כשמגיע הביתה — אין לו מאור פנים לאשתו, אין לו סבלנות לילד, אין לו ריכוז ללימוד לילה. הנפש הבהמית השיגה את מטרתה בלי שהרגיש.

מפנה: "ישבחנה" — ניהול אסטרטגי כאן בדיוק מגיע החידוש בפסוק. "וחכם באחור ישבחנה" — החכם עושר יותר מאשר לכבוש. הוא משבח את הרוח שבקרבו, כלומר: הוא מעריך אותה, הוא מבין את ערכה, הוא יודע שזהו נכס יקר שלא יבזבז אותו לריק. זוהי לא רק שתיקה. זוהי החלטה אקטיבית: "כוחות הנפש שלי שמורים. הם ישמשו לדברים הראויים." זהו בדיוק מה שמלמד רבנו הזקן בתניא, שהשכל — דהיינו המוח — צריך למשול על הלב. לא לדכא את הלב, אלא להיות לו ל"יועץ": לבחון כל "הוצאה" רגשית ולשאול — האם זה שווה את המחיר? האם הכעס הזה, העלבון הזה, ההתרגזות הזאת — שווים לי "מטבע" יומי?

הערת הסיום: שמונת ימי הטירוף ויש כאן עוד נקודה חדה. לפעמים אדם חושב: "אתפרץ פעם אחת, ומחר אתחיל מחדש." אבל זה אינו כך. פרצת כעס אחת גדולה אינה נזק ליום אחד בלבד. כמו גירעון בחשבון — הוא נגרר. כוחות הנפש שנשרפו ביום אחד אינם מתחדשים מייד. והאדם מוצא את עצמו שרוי בקרקע של עייפות ורוחניות מדולדלת לימים רבים אחר כך — "שמונת ימי הטירוף", כלשון הטקסט. וכאן הרמז לנס חנוכה בא מאליו: פך שמן קטן, טהור, שמור — הספיק לשמונה ימים. כאשר שומרים על "פך השמן" של כוחות הנפש, ולא פותחים אותו לכל רוח עוברת — מעט מהם יכול להאיר לזמן ארוך בהרבה ממה שהיה נדמה.