בענין לא יחפוץ כסיל בתבונה

בענין לא יחפץ כסיל בתבונה לאיחפץ כסיל בתבונה כי אםבהתגלות לבו (משלי י״ח, ב׳)

פתיחה פסוק אחד במשלי נוקב עד חרצובות הנפש: "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" (משלי י"ח, ב'). והדבר טעון ביאור. הפסוק אינו אומר שהכסיל אינו יכול להשיג תבונה — אלא שאינו חפץ בה. אין כאן עניין של כישרון, אין כאן מגבלה שכלית. זוהי בחירה. הכסיל בוחר שלא לרצות, ובמקום התבונה — הוא מבקש דבר אחד בלבד: "התגלות לבו". להביע. להוציא מן הלב החוצה. להישמע. וכי מה רע בכך?

ביאור טבע הכסיל האברך היקר — תחשוב לרגע. כמה פעמים ראית מישהו עושה דבר-מה, ומיד, כמעט ברפלקס, עלתה בך ההערה? אצל הבן, אצל אשתך, אצל חבר בשיעור. "לא ככה עושים זאת", "יש כאן בעיה", "אני רואה מה לא עובד". זוהי "התגלות לבו". והיא קלה להפליא. כי להצביע על השבור — זו המלאכה הקלה ביותר שיש. כל אחד יכול לעמוד ליד בניין שמישהו מקים ולמנות את הלבנים החסרות, את הסדקים, את הקיר שאינו ישר. אין בזה שום חכמה. אין בזה שום עבודה פנימית. זוהי עין שמסתכלת על החיצוניות בלבד — על הגלוי, על הנראה, על ה"שבור". הכסיל אינו רשע. לפעמים הוא אפילו "מתכוון לטובה". אבל הוא עוצר בחיצוניות, ומשם הוא שופט. ומשפט שיוצא מן החיצוניות — הוא בהכרח דין קשה, בלי רחמים, בלי הבנה.

ביאור טבע החכם לעומתו, החכם בוחר "תבונה". ומהי תבונה? שורש המילה — "בין". להבין פירושו לעמוד בין הדברים, בין הפרטים, ולראות את מה שמחבר אותם. זהו כוח ההתבוננות — לא לראות את השברים בנפרד, אלא לראות את הבנין שמישהו מנסה להקים. החכם מאט. הוא שואל: מה הוא עושה? מה הוא מנסה לבנות? מה הכוונה הפנימית כאן? הוא לא ממהר לפסוק, כי הוא יודע שמה שגלוי לעין אינו סוף הסיפור. תחת החיצוניות — ישנה נשמה, ישנה כוונה, ישנו תהליך. וכדי לראות זאת, צריך משהו שהכסיל אינו מוכן לשלם: ביטול עצמי. שתיקה של "אני" כדי שה"אתה" יוכל להיכנס. זוהי גם לשון חז"ל במשנה: "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א', ו'). לא לתרץ בדוחק, לא לעצום עיניים — אלא לראות את האדם ממקומו הוא, את ה"בנין" שלו, את הנקודה הטובה שממנה הוא פועל.

הערה: ה"בנין" קודם ל"ביקורת" וכאן החידוש שהפסוק מגלה לנו. יש אנשים שאומרים: "ביקורתי בונה". ופה שוכן הפח הנסתר. כי ביקורת בונה אמיתית — הבנין חייב לבוא לפני הביקורת, לא אחריה. מי שפותח בהצבעה על הפגם ומוסיף "אבל אני מתכוון לטובה" — הפגם כבר נאמר, הדין כבר נחתם, ואחר-כך לא יעזור שום "טוב". זה כבר הרסני, גם אם עוטה שם נאה. עצם פעולת ההתבוננות וההבנה — היא הפעולה הבונה. כשאני מאט, כשאני שואל, כשאני מנסה להבין מה הזולת בונה — כבר עשיתי משהו. כבר בניתי גשר. ומשם, אם יש מקום לדבר — הדיבור כבר יוצא ממקום שונה לגמרי. בלשון תורת החסידות: ראיית ה"חיצוניות" היא מידת הדין, הצמצום, ה"עין רעה". ראיית ה"פנימיות" — הנשמה, הכוונה, הבנין הפנימי — זוהי מידת הרחמים, ה"עין טובה". ועל כך כתב רבנו הזקן בתניא (פרק ל"ב), שאהבת ישראל האמיתית היא לראות את הנשמה, את הניצוץ הפנימי — ולא לעצור בגוף ובחיצוניות.