בענין קדושת הזמן

ויברך אלקים אתיום השביעי ויקדש וגו' (בראשית ב׳, ג׳)

פתיחה כתיב: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו". ומעיר רש"י שם, בשם הספרא, שהצמדת שני הציוויים אלה לאלה באה ללמד: אף על פי שאתם מצווים על בנין המקדש, אם יבוא לידך שבת אל תדחנה מפניה. כלומר: קדושת הזמן קודמת לקדושת המקום, אפילו לקדושת המקדש עצמו. יונגערמאן, כדאי לעצור כאן רגע. אנחנו בני אדם, ואנחנו מחפשים מקומות. קונים בית, מסדרים פינה לתפילה, חולמים על ירושלים, נלחמים על ארץ. הנטייה הזאת טבועה בנו מאז ומתמיד – לחפש קדושה שם, במקום ממשי, בנקודה על המפה שאפשר לגעת בה ולהחזיק בה. ואין בכך פסול כלל. אבל, כפי שנראה, זה לא המקום שבו הקדושה נולדה ראשונה.

קושיא וביאור הפסוק הראשון בתורה שבו מופיעה המילה קדוש הוא: "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו". לא הר. לא אבן. לא אדמה. יום. זמן. הדבר הראשון שהקב"ה קרא לו קדוש בכל הבריאה – לא היה מקום, אלא רגע. וזהו חידוש גדול. כי לפי האינטואיציה שלנו, קדושה דורשת חומר – מסגרת, בניין, גבול פיזי. אבל הבורא לימד אותנו שבסדר האלוקי, הזמן קדם. וצריך להבין: מה טיבה של קדושת זמן? מה ההבדל בינה לבין קדושת מקום?

הערה א' – עבודה ומנוחה: אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא ששת ימי המעשה הם ימי אתערותא דלתתא – ימים שבהם האדם עובד, בונה, כובש. "לעבדה ולשמרה" – זהו עולמנו בימות החול. אנחנו משקיעים, מייצרים, מניחים את חותמנו על פני האדמה. הקדושה שמגיעה מן המאמץ הזה – יפה היא ונחוצה, אך היא קדושה שעברה דרך ידינו. שבת היא עולם אחר לגמרי. בשבת יורדת קדושה שאינה תלויה כלל במה שעשינו. היא אתערותא דלעילא – התעוררות שמלמעלה, שפע אלוקי הנשפע לתוך הזמן עצמו. אנחנו לא עושים שבת. אנחנו נכנסים אליה. והיא כבר קיימת, ערוכה ומחכה, בין אם הכנו את עצמנו כראוי ובין אם לאו. כותב הרבי הרש"ב בספר המאמרים תרס"ו: הקדושה של שבת אינה תלויה בפעולה של מטה. היא נמשכת מלמעלה, ומשימת האדם היא רק להכין כלי לקבלה.

הערה ב' – נצחיות הקדושה קדושת המקום – ניתן, חלילה, להגלות ממנה. ירושלים נחרבה. המקדש שרוף. השכינה גלתה עמנו בגלות. אבל קדושת השבת? לא גלתה מעולם. היא חוזרת בכל שבוע, בכל מקום, לכל יהודי – בוילנה ובבגדד, בניו יורק ובמלבורן. היא אינה נחלת ארץ מסוימת, ואינה שייכת לבניין מסוים. הזמן שייך לכולם, בלי תלות במי אתה והיכן אתה נמצא. ובזה גנוז יסוד גדול בתורת הבעל שם טוב: "מלא כל הארץ כבודו" – ה' נמצא בכל מקום, ואין מקום שהוא נעדר ממנו. קדושת השבת, המגיעה לכל יהודי בכל פינה בעולם, היא הדוגמה המוחשית ביותר לכך: הקדושה אינה מרוכזת במקום אחד, היא שורה בזמן, וזמן – לכולם.

סיום כתוב בתורה: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו". ומבאר הליקוטי תורה שם: הקדושה אינה מעבר לים, במקום רחוק שיש לכבוש. היא קרובה אליך מאד – בפיך, בלבבך. שבת היא הראיה לדבר. לא צריך לנסוע לשום מקום. לא צריך להיות ראוי. לא צריך להמציא ולייצר. הקדושה מגיעה אליך, שבוע אחר שבוע, בכוח שמגיע מלמעלה. כל שנשאר לנו לעשות – לפתוח את הדלת ולהיכנס פנימה.