בענין הרעבון המניע

כיסבא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה (משלי כ״ג, כ״א)

פתיחה "כי סבא וזולל יורש" — שאלה פשוטה: כיצד יגיע אדם לידי עניות מתוך שובע? הרי המסלול הרגיל הוא להפך — מי שאין לו, עני. מי שיש לו, עשיר. ואם כן, מה פשר הדבר שה'סבא וזולל' — זה שממלא עצמו תמיד — בסופו של דבר יורש? אבל נדייק: הפסוק אינו אומר שהשובע גורם לעניות. הוא אומר שהשובע הוא העניות. מי שאינו רעב — אין לו כח לנוע.

ביאור היסוד: הרעבון הוא הכח המניע תסתכל על העולם כמות שהוא: כל תנועה, כל קימה בבוקר, כל שאיפה — שורשה בחיסרון. אדם קם מכיסאו משום שמשהו חסר לו. אדם לומד תורה משום שהוא מרגיש שאינו יודע. אדם מתפלל משום שהוא צריך. ה'שבע' אינו זקוק לכלום. ובדיוק משום כך — אין לו לאן ללכת. הרעבון אינו הבעיה שיש לפתור. הרעבון הוא הדלק. מי שממהר לכבות כל ניצוץ של רצון ברגע שהוא מופיע — ממלא את פיו, ממלא את שעותיו, ממלא את ראשו — הוא מכבה בידיו ממש את המנוע הפנימי שלו. ולבסוף — ייוורש. עני בדעת, עני בחיות, עני בנשמה.

הערה א': הרעבון ברוחניות יונגערמאן יקר — אתה יודע במה אני מדבר. יש מצב מוכר: מקיים הכל. שיעור, תפילה, סדר. הכל מסודר, הכל על מקומו. ובכל זאת — משהו לא בוער. אין 'ברען', אין חיות. עושים, ולא רוצים. מה קרה? לא חסרה ידיעה. חסרה רעבות. במשך שנים, כל פעם שהיתה מתעוררת תחושה של חיסרון — 'אני לא מבין מספיק', 'אני לא מרגיש את התפילה' — מיהרנו לשקט אותה. בסיפוק קטן, בהסחת דעת, בהרגל. וכך, בלי לשים לב, הרגנו את הרעבון שהיה יכול להוביל אותנו למקום עמוק יותר. הלשון בתניא — "כי מה שנפשו מחמדת ומתאוה... לאלקות" — מניחה כנקודת פתיחה את התשוקה, הצימאון. לא שביעה. התפיסה שם היא שהצמאון עצמו הוא סימן חיים.

הערה ב': מדוע אין אוכלים לפני התפילה ויש לזה גוף הלכתי ממשי. "לא יאכל אדם קודם שיתפלל" — כך נפסק בשולחן ערוך. ויש בזה פשט הלכתי ברור, אבל יש בזה גם הוראה עמוקה לעבודה. התפילה היא מעמד של בקשה, של חסרון, של פנייה. "צמאה לך נפשי" — כך פותח המתפלל, ואפילו אם אינו מרגיש זאת, המצב של רעב גופני שומר עליו שיבוא אל התפילה עם פתח. לא שבע ומלא ומסופק, אלא — חסר. מחפש. התפילה, ברעבונה הנכון, היא 'קניות של רעבון': בא עם הצימאון אל מקור המים החיים. אדם שאכל לפני כן — ממה יבקש? לאן יפנה?

סיום: להישאר קצת רעב אז מה העבודה? לא לברוח מהרעב. לטפח אותו. לזכך אותו. להפוך את ה'רעב הגשמי' — את תחושת החיסרון, את ה'אני לא שם', את ה'משהו חסר' — ל'רעבון דקדושה'. לצמאון תמידי לאלקות. וכאן צריך להבין: 'שמח בחלקו' הנאמר במשנה — מדבר בגשמיות, בממון, בחיי היום יום. שם — שמח, אל תרדוף, אל תיגע כפיים בעשן. אבל ברוחניות? שם — לעולם אל תהיה שבע. שם — הרעב הוא המדרגה. שם — החיסרון הוא הפתח. בפעם הבאה שתרגיש את הריקנות — אל תמהר לכבות אותה. שב איתה רגע. היא אינה הבעיה. היא הדלת. "צמאה לך נפשי" — לא בושה. שאיפה.