בענין המקדש הפנימי שלא חרב לעולם

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה, ח׳)

פתיחה שלמה המלך, בשעת חנוכת הבית — אחרי שבנה את המפואר שבמקדשות, אחרי שהביא קרבנות לאין מספר, אחרי שירדה האש מן השמים — עמד ואמר: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי". תחשוב רגע מה הוא אמר. הבנאי הגדול ביותר, בו ביום שגמר את מלאכתו, הוא עצמו העיד: הקב"ה לא נכנס לפה. אז מה אנחנו מתאבלים עליו? אל תבין בטעות. האבל אמיתי, הכאב אמיתי. אבל יש משהו שצריך להבין — משהו עמוק שהבעל שם טוב הקדוש אמר, ושמי ששומע אותו בפעם הראשונה, לפעמים עוצר ונושם עמוק.

תנועה ראשונה — המקדש שלא חרב אמר הבעל שם טוב הקדוש: המקדש הגשמי — חרב. הבנין, האבנים, הזהב, הקרבנות — כולם נלקחו. אבל המקדש הרוחני, המקדש הפנימי השוכן בלבו של כל יהודי — לא חרב. ולא יחרב לעולם. יסוד זה אינו חידוש שהומצא מן האוויר. הנביא יחזקאל כבר אמר, בשם הקב"ה, עוד בגלות בבל: "ואהי להם למקדש מעט" — פירש רש"י: "לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". אבל הבעל שם טוב הוסיף: "מקדש מעט" — זה לב כל יהודי. שם השכינה שורה. שם היא לא גלתה. ואם תשאל: מניין? — מסכת ברכות אומרת שמאז חרב הבית, "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה". ד' אמות — זה המרחב שסביב אדם. זה אתה. זה הלב שלך, הראש שלך, הד' אמות שבהן אתה חי את חייך עם תורה ומצוות.

תנועה שניה — הפיבוט: מדוע בכלל נבנה המקדש הגשמי? אבל כאן נשאלת שאלה שצריך להעיז לשאול אותה. אם הרצון האמיתי של הקב"ה הוא לשכון בפנימיות, בלב — מה היה עניינו של המשכן? מה עניינו של הבנין הפיזי, הכרובים הזהב, הקורות והאדנים? והתשובה — עמוקה מאוד, ונוגעת ממש. מתי נצטוו ישראל על המשכן? אחרי חטא העגל. תפתח חומש שמות: פרשת תרומה — ציווי המשכן. פרשת כי תשא — חטא העגל. אבל סדר הפרשיות אינו סדר הזמנים. בפועל, הציווי על המשכן נאמר לאחר החטא. ועמד על זה הזוהר הקדוש בפרשת תרומה: ציווי המשכן בא כתגובה לחטא. העם ראה עגל — ונדלק. ראה משהו גשמי, מוחשי, נוצץ — ואמר: "אלה אלהיך ישראל". הם רצו אלקות שאפשר לגעת בה. וכשאתה רוצה גשמיות, הקב"ה — שיודע את לב האדם — לא נוטש אותך עם הריק. הוא נותן לך גשמיות של קדושה. "אתם רוצים מקום? טוב. אבנה לכם מקום. אבל המקום יהיה שלי." זה לא הרצון הראשון. זה תיקון. מענה אלוקי לחולשה אנושית — מענה מלא אהבה ומלא כבוד לאדם, אבל מענה בדיעבד.

הביאור — הרצון הראשון והנצחי הרצון הראשון — לא השתנה ולא חרב. הפסוק אומר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לא "בתוכו" — בתוך הבנין. אלא "בתוכם" — בתוך כל אחד ואחד מישראל. כך כתב השל"ה הקדוש. וכן ביאר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה: "בתוכם" — בתוך כל אחד. זה הרצון שמעולם לא פקע. זה הרצון שאף חורבן לא נגע בו. ומכאן גם הנחמה: אתה, אברך, בעל בית חסידי — לא נמצא אתה בגלות מן הקב"ה. הגוף אולי בגלות. הבית המקודש אולי חרב. אבל הנקודה הפנימית שבך — הניצוץ הפנימי, מה שהתניא קורא לו "חלק אלוק ממעל ממש" — זה לא גלה. זה כאן. זה בך.