בענין סוכה, סעודתא דמלכא

פתיחה וקושיא יש לשאול שאלה פשוטה, אך היא נוגעת עמוק. עברנו ראש השנה, ועברנו יום הכיפורים. עמדנו בתפילה, בכינו, חזרנו בתשובה. ורבי עקיבא אמר: "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" — יצאנו ביום הכיפורים כמו מי שיצא מן המקוה, נקיים, לוח חלק. ובכל זאת — מיד, בחמישה עשר בתשרי, אנחנו יוצאים לסוכה. מה מוסיפה הסוכה? אם כבר קיבלנו מחילה, אם כבר נמחו העוונות, אם כבר הוסר כל מחיצה — מה יש עוד לומר? מה חסר?

המשל: שלוש תחנות בחצר המלך נבוא בדרך משל. מלך גדול. בראש השנה — יום הכתרתו. כל הממלכה מתקבצת, כל אחד ואחד אומר: "הוא המלך". הכתר על ראשו, השופר תוקע, וכל העם מקבל עליו את המלכות. "אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם" — זהו יום שבו המלך מוכיח שהוא מלך. נכון. אמת. וגדול. לאחר מכן — יום החנינה. המלך שופך חסד, מוחל לפושעים, סולח לאלו שסרחו. פתחי בית הכלא נפתחים, ורשימת האשמות נשרפת. גם זה — גדלות בלתי נתפסת. אך אז — ביום החמישה עשר — המלך עושה משהו אחר לגמרי. הוא אינו מכנס אסיפת עם. הוא אינו נושא נאום. הוא שולח שליח פרטי לאנשים הפשוטים, לאלו שנכשלו פעם אחר פעם כל השנה, ואומר: "בוא. אכול אתי. סעודה קטנה, אנחנו שניים." זוהי הסוכה.

הנמשל: מה שהכתר אינו יכול להוכיח ראש השנה מוכיח שהוא המלך. יום כיפור מוכיח שהוא הדיין הרחמן. אך הסוכה מוכיחה משהו אחר לגמרי — שהוא רוצה אותך. לא את שלמותך. לא את הביצועים שלך. אותך. כי חשבו על זה: המלך יודע מי הוא מזמין. הוא יודע שכשלת. הוא יודע שהיו רגעים השנה שבהם הלכת לכיוון אחר לגמרי. ובכל זאת — לא בגלל זה הוא מזמין. למרות זה. יותר מזה: בגלל זה, בגלל שעם כל הנפילות, המשכת לחזור ולהתייצב, שוב ושוב. "כי נפל צדיק שבע ישראל שוב" — לא הצדיק הגמור שמעולם לא נפל, אלא זה שנפל שבע פעמים, וקם. ה' אומר: "כשלת כל השנה, אבל המשכת להופיע. בוא, נאכל יחד."

צלא דמהימנותא: הסוכה כחיבוק הזוהר הקדוש קורא לסוכה "צלא דמהימנותא" — צל של אמונה. נהגו לפרש: אמונתנו בו. אך יש עומק נוסף כאן: אמונתו בנו. הקב"ה מאמין שנמשיך לבוא, נמשיך לרצות, נמשיך להתייצב גם כשנכשל. הסוכה היא לא קירות בטון. הסוכה היא אור מקיף — אור שאינו נכנס פנימה בצמצום ובמידה, אלא עוטף מבחוץ, חובק את האדם כמו שהוא. הגוף כולו נכנס לתוך המצוה, לא רק ידיו של האדם, לא רק מחשבותיו — "כל גופו בתוך הסוכה". כולך. עם כל מה שאתה. ועל כן כתב דוד המלך: "כי יצפנני בסכה ביום רעה" — לא רק הגנה פיזית. "יצפנני" — יקח אותי למרחב הפרטי שלו, יסתיר אותי שם, כאילו אומר: "כאן, בינינו, אתה שלי."