בענין גבולותיה של אהבה עצמית

פתיחה יש מילה אחת שחוזרת בשיחות של ימינו יותר מכל: נרקיסיסט. כל אחד מאשים את חברו, כל אחד מנתח את שכנו. עד שהמילה, מרוב שימוש, כבר אינה אומרת דבר. אבל לפני שנדבר על המילה — בואו נדבר על הדבר עצמו. השאלה האמיתית אינה: "האם פלוני נרקיסיסט?" השאלה היא: האם קיים בכלל אדם שאינו דואג לעצמו תחילה? ואם כולנו עושים זאת — האם כולנו פסולים?

יסוד הלכתי: "חייך קודמין" הגמרא במסכת בבא מציעא מביאה מחלוקת מפורסמת: שניים מהלכים בדרך, ואין בידם אלא קיתון אחד של מים. אם ישתה אחד — יחיה, ואם יחלקו — שניהם ימותו. ופוסק רבי עקיבא: חייך קודמין לחיי חברך. עצרו כאן רגע. התורה, שכל כולה "דרכיה דרכי נועם", לא אומרת לך להיות גיבור. היא אומרת לך: אתה קודם. יש לך רשות, ואפילו חובה, לדאוג לקיומך. אין זה אנוכיות פסולה — זהו יסוד הלכתי מוצק. הנברא, מעצם בריאתו, ניחן בכח שמירה עצמית. כל יצור חי כך, ואין בזה בושה.

משל האכילה תחשוב על אכילה. אדם צריך לאכול — זה לא ויכוח, זוהי עובדה ביולוגית. האכילה מקיימת את הגוף, נותנת כח לעבוד, ללמוד, לאהוב. ברם, כשם שיש אכילה לשם קיום הנפש, יש גם אכילה גסה — אכילה שאינה משרתת עוד את הגוף, אלא פוגעת בו ובסביבתו. כך בדיוק האהבה העצמית. מידה מסוימת שלה — הכרחית. בלעדיה לא יקום אדם בבוקר, לא ישמור על בריאותו, לא יגן על ביתו. אבל ברגע שהיא חורגת מגבולה, הופכת מ"אוכל נפש" ל"אכילה גסה" — שם מתחיל הנזק, לאחרים וגם לעצמו. השאלה, אפוא, אינה: יש או אין — כי יש תמיד יש. השאלה היא: כמה, ולאיזה צורך.

הערה חסידית: בין יש דקדושה ליש דקליפה בתניא, בפרק א', מבאר אדמו"ר הזקן שהנפש הבהמית היא חלק בלתי נפרד ממציאות האדם. היא לא שגיאה בבריאה — היא כלי. כח חיות גולמי שנועד לשמש בסיס להתעלות. העבודה אינה להרוג את ה"יש" — אלא לזככו. ובפרק ל"ב מבאר: "ואהבת לרעך כמוך" — כמוך: מתוך שאתה אוהב את עצמך, אתה מסוגל להרחיב את אותה אהבה אל זולתך. ה"כמוך" אינו מיחק את ה"אני" — הוא בנוי עליו. ה"יש" הבריא — ה"אני" שמכיר בערך עצמו, שיודע שחייו קודמים — הוא חומר הגלם. עבודת האתכפיא היא לא להשמיד את החומר, אלא לרומם אותו: שה"אני" לא יחיה לעצמו בלבד, אלא יהפוך לכלי לדבר גבוה ממנו.

עבודה בפועל ולכן, יונגערמאן, האבחנה הנכונה אינה "האם אני נרקיסיסט?" — שאלה זו מביאה אדם בדרך כלל לאחד משני קצוות: גאוה יתירה או ביטול עצמי מזיק. האבחנה הנכונה היא שאלה פנימית, יומיומית: האם אני דואג לעצמי כי אני זקוק לכח כדי לתת — או שהדאגה לעצמי הפכה למטרה בפני עצמה? האם ה"חייך קודמין" אצלי הוא עיקרון של קיום שמאפשר נתינה, או שהפך לדגל של פטור? זוהי עבודת האתכפיא בפשטות: לא לכחד את הצורך, אלא לבחון כל יום לאיזה כיוון הוא פונה.

סיום השימוש המוגזם בתווית "נרקיסיסט" — שמור לו כבוד, כי אנשים שפוגעים ממש ביודעין בזולת בשם צרכיהם הם מציאות אמיתית ורצינית. אבל כשמשתמשים במילה על כל דאגה עצמית בסיסית, מאבדים את הכלי ומסיחים את הדעת מהעבודה הפנימית האמיתית. הבריאות — הנפשית והרוחנית כאחת — אינה היעדר "אני". היא "אני" שיודע גבולותיו: שאוכל כדי לחיות ולא חי כדי לאכול, שדואג לעצמו כדי שיהיה לו מה להחזיר, ושה"חייך קודמין" שלו הוא שלב בדרך — ולא התחנה האחרונה.