ויאמר איש מחליק על רעהו

גבר מחליק עלרעהו רשת פורש עלפעמיו (משלי כ״ט, ה׳)

פתיחה "איש מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו." עצור לרגע על הפסוק הזה. הוא אומר שמי שמחליק — שמפנק ומחניף לחברו — פורש רשת. טוב. אבל על פעמיו של מי? של הרשת? לא. הפסוק אומר: "על פעמיו" — על פעמיו שלו, של המחניף עצמו. הקושיא פשוטה ועמוקה: אם החנוף הוא שפרש את הרשת — מדוע הוא נלכד בה? הוא הרי יודע היכן הוא שם אותה!

ביאור — אמת כובד, חנופה קלות הגמרא במסכת סוטה מונה ארבע כיתות שאינן מקבלות פני שכינה, וכת החנפים בתוכן. מדוע דווקא הם? משום שהשכינה, כביכול, היא "אמת" — וחנופה היא ביטויה המובהק של חיצוניות ריקה. אין חיבור בין הפכים. יש כאן הבחנה יסודית. אמת אינה רק "דיווח עובדתי נכון". לאמת יש כובד. יש לה משקל. היא יורדת לתוך הדבר ונאחזת בו. החנופה, לעומתה, היא קלות — מצב של הצפה, של ריחוף. כמו גז הליום: הוא צף, הוא ממלא את החדר, הוא אפילו נעים לשמוע — אבל אין בו ממש. אינך יכול לסמוך עליו לשאת דבר של ממש. הזוהר הקדוש אומר: "קושטא קאי, שיקרא לא קאי." האמת עומדת. השקר — נופל. לא עניין של מוסר בלבד, אלא עניין של מציאות: לאמת יש קיום, לשקר אין. ועל כן "שקר אין לו רגלים" — אין לו על מה לעמוד.

הערה — כבוד מול מציאת חן אברך יקר, הנה הדיכוטומיה כפי שהיא: אתה יכול לרדוף אחרי מציאת חן — להגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע, לרכך, להחליק, להסביר פנים גם כשאינך מסכים. ותשיג את זה. אנשים יאהבו אותך ברגע הזה. אתה תצוף בחדר כמו הליום, קל ונעים. או שאתה יכול לבחור כבוד — להיות האדם שאפשר לסמוך עליו, שדבריו נושאים משקל, שכשהוא מדבר — שומעים. הכבוד אינו נרכש ברגע. הוא נבנה לאט, שכבה על שכבה, מהחומר הכבד של האמת. שניהם אינם דרים בכפיפה אחה. בחיים האמיתיים — בגידול הילדים, בשיחה עם חבר שעושה טעות, בעמידה בפני קהילה — הבחירה הזו מגיעה. ורוב הזמן, הדרך הקלה, הדרך של "מה יאמרו", הדרך של "לא רוצה לפגוע" — היא דרך החנופה. ותחושת הקלות שהיא מעניקה היא אמיתית. אך היא זמנית.

תירוץ הקושיא וחוזרים לפסוק. מדוע הרשת "על פעמיו"? משום שהמחניף אינו לוכד רק את חברו — הוא לוכד את עצמו. בכל פעם שהוא בוחר בקלות החנופה על פני כובד האמת, הוא הופך את עצמו לאדם של "קלות". אדם שאיש אינו סומך עליו לשאת דבר אמיתי. אדם שיחסיו בנויים כרשת — רחבה למראה, מלאה בחורים מבפנים. הוא פרש את הרשת בידיו, פעם אחר פעם, בכל הסכמה שלא היתה אמיתית, בכל מילה חלקה שלא נבעה מן הלב — עד שנכלא בתוכה. כי סביבו כבר יצרו לו תדמית: "הוא נחמד, אבל... אל תשאל אותו מה הוא באמת חושב."