בענין 'ויהי העם כמתאוננים'

ויהי העם כמתאננים רע באזני וגו' (במדבר י״א, א׳)

פתיחה "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'" (במדבר י"א, א'). דייק הרה"ק בעל הגאון — מלשון המקרא: "רע באזני ה'". לא נאמר "חטא" ולא "עבירה", אלא "רע". ועוד — "באזני ה'", כמי שהדבר נשמע ומצטייר לפניו כעין ביזיון. מהו אותו "רע" המיוחד הזה, שהתורה מרעישה עליו באופן כה חריף, יותר אפילו ממה שנאמר על חטא העגל? הנקודה היא עמוקה ועדינה. ואם תכוון דעתך, תראה שהיא נוגעת ישירות בעבודת התפילה שלך — יום יום, שחרית, מנחה, ערבית.

חלק ראשון: שתי תפילות יש להבחין הבחנה יסודית: ישנה תפילה, וישנה התאוננות. ולכאורה, שתיהן נראות דומות — אדם עומד לפני הקב"ה ומבקש משהו. אך ההבדל הוא הבדל של עולמות. תפילה של גדלות יוצאת ממקום שבו האדם מכיר בגדלות הבורא. הוא יודע שהוא עומד לפני "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהלים קמ"ה, ט"ז). לפני אין-סוף, לפני בעל היכולת הבלתי מוגבל. ומתוך הכרה זו, בקשתו מתרחבת: "ה', פתח את חיי, עשה אותי מי שאני צריך להיות, השפע עלי שפע של גדלות". זוהי בקשה מתוך גדלות המוחין. התאוננות, לעומתה, היא תפילה מתוך קטנות מוחין. האדם עומד, כן — לפני הקב"ה. אך כל עולמו, כל ראייתו, מכונסת בתוך הצורך הקטן, הרגעי, הגופני שמלחיץ אותו ברגע זה. "ה', תסדר לי את הדבר הקטן הזה כדי שארגיש נוח". זה לא קשר — זה רשימת מכולת.

חלק שני: חטא המתאוננים לאורו כעת מובן "ויהי העם כמתאוננים". הרי לא היה כאן חטא של כפירה גלויה. העם לא עבדו עבודה זרה. הם ביקשו בשר — דבר גשמי, אך מותר לכאורה. ומדוע, אם כן, "ויחר אף ה' בם"? אלא שהפגם לא היה בתוכן הבקשה, אלא בתודעה שממנה יצאה. הם עמדו מנגד לנסי יציאת מצרים, לעמוד הענן, למן היורד מן השמים — גילויים גלויים ויום-יומיים של אין-סוף — ומה שעניין אותם? התאווה הרגעית לבשר. לא שאלו: "ה', הרחב את חיינו". לא ביקשו: "עשה אותנו ראויים לארץ שהבטחת לנו". כל ה"תפילה" שלהם התמצתה ב: "רצינו בשר אז". זוהי ההגדרה המדויקת של התאוננות: לעמוד מול אין-סוף — ולהצטמצם לתוך התאווה הקטנה.

חלק שלישי: הצמצום הפנימי וכאן החידוש היסודי. כשאדם מתאונן, הוא לא רק "מתלונן". הוא עושה משהו עמוק וחמור יותר: הוא מצמצם את האלקות. הוא לוקח את בורא כל העולמות, בעל היכולת הבלתי מוגבל, ומכניס אותו לתוך גודל הבעיה הקטנה שלו. הופך אותו מ"אין-סוף" ל"פותר בעיות נקודתי". מסובב כל הסיבות — ל"מי שיסדר לי את אי-הנוחות הקטנה הזו". זהו ה"רע" של הפסוק. לא חטא המתבטא בפעולה, אלא פגם בתפיסת האלקות עצמה. על כן נאמר דווקא כאן "רע באזני ה'" — כי זה נוגע בהכרת הבורא כביכול. כך מבאר אדמו"ר הזקן (ספר התניא, פרק ל"א): מצב של קטנות המוחין הוא מצב שבו האדם אינו תופס את גדלות ה', ותפילתו נסגרת בתוך עצמו. ואילו גדלות המוחין — התבוננות אמיתית בגדלות האין-סוף — היא שפותחת את האדם לשפע אמיתי ולדביקות.