ויאמר מחשבות חרוץ אך למותר

מחשבות חרוץ אך למותר מחשבות חרוץ אךלמותר וכלאץ אךלמחסור (משלי כ״א, ה׳)

פתיחה אתה מכיר את היום הזה. קמת, עוד לא שתית את הקפה, וכבר הטלפון מתנסח. מישהו צריך משהו. משהו אחר לא הסתדר. הילד אבד את הנעל. הבוס שלח הודעה. החשבון לא עבר. והיום כלו הופך לחדר מיון אחד ארך — אש כאן, אש שם, ואתה רץ ביניהם עם דלי מים. לעת ערב אתה שוכב עיף, אבל עמו מרגיש — וזה הכאב האמתי — שהחסרת משהו. החבר האינטימי של השבת לא הגיע. הסדר לא היה מרוכז. השיחה האמתית עם הבת — נדחתה למחר. שוב. השאלה אינה: מה קרה היום? השאלה היא: למה זה קורה כל יום?

הפסוק כאבחנה שלמה המלך, שדבר "מאלף נשים", אמר במשלי דבר שהוא אבחנה רפואית למצב הזה: "מחשבות חרוץ אך למותר וכל אץ אך למחסור" שני בני אדם. שני מסלולים. שתי תוצאות. האץ — זה הרץ. תמיד בדרך למשהו דחוף. תמיד מגיב. היום שלו נרשם בידי אחרים — ביד הטלפון, ביד הסטואציה, ביד הרעש. והתורה אומרת: "אך למחסור" — מחסור הוא המחיר. לא בגלל שהוא עצל — אלא בגלל שהוא בלבל בין דחוף לבין חשוב. החרוץ — זה שיש לו "מחשבות". הוא חושב לפני שהוא רץ. הוא יודע מה הוא בונה. "אך למותר" — שפע, הרחבה, מלוי. הדיוק חד: הפסוק אינו מבקר את העצל — הוא מבקר את הרץ. זו הפתעה. "עסוק" אינו בהכרח "עובד".

שני מסלולים מהו ה"דחוף"? הוא הדבר שצועק עכשיו. הוא מרים קול, מפעם דופק, דורש מיד. אבל "דחוף" אינו אלא עדות לרעשו של דבר — לא לחשיבותו. מהו ה"חשוב"? הוא מה שבונה. קביעת עתים לתורה. תפלה בכונה. שלות השיחה עם הבן. השבת שמגיעה אליה שלם. אלו — אינם צועקים. הם שותקים. ומתוך שתק זה הם נדחים, שוב ושוב, למחר. הנביא ישעיהו אמר: "למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה" — יגיעה ללא שבעה. זה הכאב של "אך למחסור". לא מחסור כספי בלבד — אלא מחסור פנימי. ריקנות. תחושת החמצה. כי היצר — וצריך להגיד זאת בפרוש — היצר ממחה בדיוק לזה. הוא לא אומר לך "אל תלמד". הוא שולח לך עשר הודעות דחופות עד שהסדר עבר. הוא אינו גונב את הזמן — הוא רק ממלא אותו ברעש, עד שאין בו מקום לעיקר.

הפיבוט: מ"מגיב" ל"יוזם" התניא מלמד ש"המוח שליט על הלב" — הדעת יכולה לשלט על המרץ. זה אינו ענין של טמפרמנט, זה ענין של עבודה. האדם המתחיל יום מתוך "מחשבות" — מתוך ישוב הדעת — הוא זה שמחליט לאן הוא הולך, לא נגרר לאן שמושכים אותו. וההבדל בין השנים אינו שעות — הוא רגע. רגע של עצירה. רגע שבו שואלים: מה חשוב היום, לא מה דחוף. הגמרא אומרת: "הוי ממעט בעסק ועסק בתורה" — לא לבטל עסק, אלא למעט. לחתך מן ה"דחוף" כדי לפנות מקום ל"חשוב".

נקדה למעשה בבקר, לפני שהטלפון נפתח — דקות אחדות. לא שיעור. לא דרשה. רק שאלה אחת: מה הדבר האחד שאם יקרה היום — היום לא יהיה לריק? זאת היא "מחשבות חרוץ" — לא כלכלת זמן, אלא החלטה על מה בונה. מתוך כך, יום שהיה חדר מיון — יכול להתחיל להיות בנין.