ויאמר כי לא יחדל אביון

וכי לא יחדל אביון מקרב הארץ כי לאיחדל אביון מקרב הארץ וגו' (דברים ט״ו, י״א)

פתיחה וקושיא כתוב בפרשת ראה: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" — ומיד לאחריו בא הציווי לפתוח את היד לעני ולאביון. ותמה לב: אם גזרה היא שלא יחדל האביון מן העולם, מה תועיל הצדקה? אם העניות היא עובדה כלכלית-עולמית בלתי-ניתנת לשינוי, לשם מה הציווי לסייע? הלא כוס ים האביונות לא תתמלא לעולם? אלא שמוכרחים אנו לומר: הפסוק אינו תחזית כלכלית כלל ועיקר. הוא אבחנה אחרת לגמרי — אבחנה על טבעה של הנפש הפנימית.

היסוד: עשירות ועניות הן מצבים פנימיים שאל את עצמך, יונגערמאן: מה יקרה אם ניתן לאדם הנסחף בחובות סכום של שני מיליון שקלים? לעיתים תוך שנה, לעיתים תוך שבוע — הוא חוזר למקום שממנו בא. ומה יקרה אם ניקח מאדם עשיר את כל נכסיו? תוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו שוב בראש, שוב בונה, שוב יוצר. מדוע? משום שעשירות ועניות אינן עניין של מספרים בחשבון הבנק. הן מבנה נפשי — פנימיות של האדם, ה"חיווט" הפנימי של נפשו. העני שקיבל מיליונים לא שינה את פנימיותו, ועל כן המציאות החיצונית חזרה לשקף את אותה פנימיות. העשיר שאיבד הכל — פנימיותו נשארה זהה, ולכן גם המציאות החיצונית חזרה לשקף אותה. זהו עיקרון עמוק בתורת הבעל שם טוב: "אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא" — המציאות הפנימית היא הכוח המושך והמעצב את המציאות החיצונית. המציאות החיצונית אינה עצמאית; היא השתקפות.

ביאור: תודעת עניות ותודעת עשירות שנינו במשנה: "איזהו עשיר — השמח בחלקו" — ולכאורה פשט המשנה תמוה: אם עשיר הוא השמח בחלקו, מדוע לא ייקרא עני גם כן "שמח בחלקו"? אלא שהמשנה מלמדת: עשירות אמיתית אינה ריבוי נכסים, אלא מצב נפשי של שפע ומלאות פנימית — המרגיש בפנימיותו שיש לו, שהוא שלם, שהוא יכול להשפיע. ואין אדם שמרגיש כך בגלל שיש לו הרבה כסף; הוא מרגיש כך כי כך הוא מבנה נפשו. לעומת זאת, עניות — "אביון" מלשון "אבוי לו" — היא תודעת חסרון. מצב של "מקבל" בלבד, ללא כוח ההשפעה, ללא מלאות פנימית. ו"ברכת ה' היא תעשיר" — הברכה האמיתית, ברכה המחוברת למקורה, אינה נמשכת אל הכלי החיצוני בלי שישנו כלי פנימי ראוי לקבלה.

החידוש: פירוש חדש ב"מקרב הארץ" וכאן לב המאמר. כי הרי לשון הפסוק דקדוקית היא: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" — לא נאמר "מן הארץ" (מן העולם הגשמי), אלא "מקרב הארץ" — מתוך הארציות, מתוך פנימיותו של האדם. ה"ארץ" — מלשון "ארציות", כוח הנפש הבהמית הנוטה תמיד לתחושת חסרון, לדאגה, לצמצום. תניא מלמדנו שהנפש הבהמית מושרשת ב"ארבע יסודות הגשמיים". ומטבעה של הנפש הבהמית — לחוש חסרון, לראות מה שאין, לחיות בתודעת "אבוי לו". הפסוק אומר: תודעת החסרון — ה"אביון" הפנימי — לא תחדל "מקרב הארץ", כלומר, ממעמקי הנפש הארצית. זוהי לא גזירה על מצב כלכלי של העולם; זוהי אבחנה על מצב רוחני של הנפש. ולכן, ממש לאחר אבחנה זו, מצווה התורה: "פתח תפתח את ידך" — כי הפתרון לחסרון הפנימי הוא פתיחת היד, תנועת השפעה. הצדקה אינה רק סיוע לעני שמחוצה לך; היא בעיקרה תיקון לאביון הפנימי שבך — הפיכת "מקבל" ל"משפיע".