בענין כח רצונו של צדיק

פתיחה — קושיא יש מי שישאל: כיצד נאמר על ישיבה שהוקמה שנים לאחר הסתלקות הצדיק, שהיא הישיבה שלו? וכי אין זו אמירה סנטימנטלית בלבד — כבוד הזכרון, נחמה יפה — אבל לא מציאות ממשית? הרי הצדיק אינו כאן, ידיו לא הניחו אבן על אבן, ומה שייכות יש לו למוסד שקם לאחר הסתלקותו? והאמת היא, שהשאלה הזו חודרת הרבה יותר עמוק. היא שאלתו הפנימית של כל חסיד שעומד לפעול: האם אני עושה את שלי, או שיש כאן כח אחר הפועל דרכי? ואם יש כח אחר — מאין קיבלתי אותו?

יסוד א' — רצון הצדיק גוזר מציאות הגמרא במסכת מועד קטן אומרת: צדיק גוזר והקב"ה מקיים. הלשון מדויקת: גוזר — לשון חקיקה, חיתוך, עשיית מציאות. לא "מבקש", לא "מייחל". גוזר. ומה טעם הדבר? כי רצונו של הצדיק אינו רצון פרטי. הצדיק הוא ביטוי לרצון העליון, מראה מלוטשת שדרכה מאיר אור פנימי שאין לו תחתית. כשהצדיק רוצה, אין כאן שתי רשויות — רצון האדם ורצון הא-ל — אלא רצון אחד המגולה דרך כלי אחד. על כן פעולתו אינה תלויה בנוכחותו הגשמית. הרצון שרצה — קיים ופועל, אפילו לאחר שהוא עצמו נסתלק מן העולם. כמו שכתב בעל התניא באגרת הקודש: "הצדיקים שנפטרו... אדרבה, הפרישה מן הגוף גורמת עליה גדולה יותר".

יסוד ב' — "כי ידעתיו": הידיעה היא ההעצמה עד כאן ביארנו שרצון הצדיק ממשיך לפעול. אבל יש כאן חידוש עמוק יותר. כשהצדיק אמר: ידעתי שהם יעשו זאת — לא בא לומר שניבא את העתיד. בא לומר משהו אחר לגמרי: בכח ידיעתי — נתתי להם את הכח לעשות. הדבר מובן על פי יסוד גדול שהניח בעל התניא בפרק ב': הדעת היא לא ראיה מן הצד, אלא התחברות פנימית, חיבור ממשי. כשהצדיק יודע את תלמידו — הוא רואה בו את הנשמה שלפני לידתה, את הכח האלוקי הגנוז בו שעדיין לא התגלה. וידיעה זו, שהיא חיבור ממשי, מוציאה את הכח הזה מן ההעלם אל הגילוי. זה בדיוק מה שנאמר כאן: "ידעתי שאתם הולכים לעשות זאת" — כלומר: בדעתי אתכם, בראותי את הניצוץ שבכם, הנחתי את המציאות שהישיבה תקום. הידיעה היא השליחות. והשליחות מביאה את הכח עמה. כמו משה רבינו שסמך את ידיו על יהושע: לא מסר לו מידע, אלא "ונתת מהודך עליו" — המשיך בו כח ועוצמה שלא היו בו קודם. הסמיכה עצמה היא ההעצמה.

הערה — מהותה של ישיבה חסידית יש ישיבות שדואגות לראש, ויש ישיבות שדואגות גם ללב. הישיבה שהצדיק רצה — היא ישיבה שנותנת נשמה לכל בחור. "הוא נותן להם נשמה, את הלב של כל בחור" — כך נאמר על הישיבה הזו. אין זה פרט קטן. זוהי מהות הישיבה החסידית: לא רק הכשרת ראש, אלא בנין אדם. לראות בכל בחור את הכח הגנוז שבו, ולהוציאו לאור. זהו יישום ישיר של אהבת ישראל הבעש"טית — שאין אדם קטן, שאין נשמה שאינה ראויה לטיפול פנימי ולתשומת לב.

סיום — מעגל של נחת רוח כשהחסיד מממש את רצון רבו — אינו רק ממלא פקודה. הוא מחזיר את הרצון אל מקורו. וזה גורם נחת רוח עצומה לנשמת הצדיק. ונחת רוח זו אינה חד-כיוונית: היא חוזרת ונשפכת על התלמידים ועל המוסד כברכה, כחיות, כהצלחה. לכן, ידידי, כשאתה עומד ושואל את עצמך האם פעולתך הקטנה משמעותית — דע: הרבי כבר ראה אותך. ראה בך את הכח, את הנשמה, את מה שאתה יכול לתת. וידיעתו זו כבר נחתה בך כחיות ועוצמה. אתה אינך פועל לבד. אתה פועל מתוך רצונו, בכח ידיעתו, כחלק מסימפוניה גדולה שהוא ניצח עליה. הישיבה שלו קמה — כי הוא ידע שתקום. וידיעתו היא שהקימה אותה.