בענין כח הפעולה הראשונה

אני לדודי ודודי לי הרעה בשושנים (שיר השירים ו׳, ג׳)

פתיחה הכירת אחי, את הציפייה הזאת? אתה ממתין. ממתין שהוא יתקשר. שהיא תתנצל. שהמצב ישתנה. שהשמים ייפתחו. ואולם ממתינים שם גם הם — מחכים שאתה תזוז. זוהי אחת מן הבעיות העמוקות ביותר בחיים: הקיפאון שנוצר כשכל הצדדים עומדים וממתינים, ואיש אינו מניע. הריב נמשך. הריחוק גדל. הפרנסה נעצרת. והאדם חש חסר-אונים, כאילו הכל תלוי בגורל ובזולת ולא בו עצמו. אך האמת היא אחרת לגמרי. ויסוד זה — שכח השינוי מונח דווקא בידיך — אינו סיסמא של עידוד, אלא תיאור מדויק של מכניזם רוחני שטבע הקב"ה בבריאה מששת ימי בראשית.

יסוד: 'אתערותא דלתתא' — טבע שטבע הקב"ה בעולמו כלל יסודי הוא בכל ספרי הקבלה והחסידות: כל המשכה מלמעלה תלויה בפעולה מלמטה. לשון הזוהר הקדוש: "אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא" — ההתעוררות מלמטה היא המעוררת ומושכת את ההתעוררות מלמעלה. פירוש הדבר: הקב"ה בנה את עולמו כך שהשפע — כל שפע, בין רוחני בין גשמי — אינו יורד אל תוך חלל ריק. הוא זקוק לכלי, לנקודת קליטה, לתנועה תחתונה שתפתח את הצינור. בלי כלי, אין לאן לשפוך. כשם שאי-אפשר למזוג מים בלי כוס, כך אי-אפשר להמשיך שפע אלקי ואנושי בלי פעולה ממשית מצד הקולט. כותב אדמו"ר הזקן בתניא, אגרת הקודש: השפע מלמעלה נמשך לפי ה"כלי" שמוכן למטה. הפועל התחתון אינו נספח — הוא המפתח.

הערה א': בין אדם לחברו — הצעד הראשון אינו כניעה הורד את זה, אחי, אל תוך חייך. יש לך חבר שכעס עליך. בן-זוג שמרוחק. אח שלא מדברים. ואתה ממתין: הוא צריך להתקשר. היא צריכה להתנצל. הם עשו את העוול. אולי כן. אולי הצדק אתך לגמרי. אבל שאלה אחרת: מי רוצה לפתוח את הסגר? מי ירוויח מן השינוי? כשאתה עושה את הצעד הראשון — מתקשר, מושיט יד, אומר מילה רכה — אינך מודה באשמה. אתה מפעיל חוק רוחני. אתה יוצר כלי, ובכך אתה מכריח, כביכול, את הצד השני להגיב. המדרש אומר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" — הפתיחה הנדרשת ממך היא זעירה. כקוצו של מחט. אבל התגובה שתבוא — מן האולם. הפעולה הקטנה שלך היא המנוף. כשאדם זז, הוא שובר את מעגל הקיפאון ויוצר מציאות חדשה שהזולת כבר נמשך אליה. אם תזוז — הוא יזוז.

הערה ב': בפרנסה ובהצלחה — גם שם צריך להניע ואותו כלל שרי גם בכל שאר תחומי החיים. מחכה שהפרנסה תבוא? שההצלחה תיפול? שהשינוי יקרה מאליו? אבל כלי, אין. תנועה, אין. צעד ראשון, אין. כותב אדמו"ר הזקן שה"המשכה" צריכה כלי קולט למטה — בלעדיו אין לשפע איפה לשכון. אין כאן הסתמכות על הנס. יש כאן הבנה שהטבע עצמו — שהקב"ה שתל בו — בנוי כך שהתחתון מניע את העליון. כן, אתה צריך לנסות. לפנות. לפתוח. לצעוד. הפעולה שלך היא שתמשיך את האתערותא דלעילא.

סיום: חזרה לשורש — בעבודת ה' וכשהנפש מרגישה יובש. קור. ריחוק מן הקב"ה. ממתינה להתלהבות שתבוא מאליה, לחיות שתרד משמים — גם שם אותו כלל. אין לשב ולחכות. יש לעשות אתערותא דלתתא קטנה — פרק אחד של תניא, רבע שעה של תפילה עם כוונה, פרוטה לצדקה — ובוודאות, בוודאות, תמשיך אתערותא דלעילא של חיות וקרבת אלקים. זהו המפתח. והוא נמצא בידך.